שבוע טוב מניו יורק, אחרי שבת בכינוס השליחות העולמי של חב"ד. אפשר למתוח חיצים מהתמונה הקבוצתית הענקית שצולמה ביום שישי, ולספר מה כל שליחה עושה. זה אינסופי:
שמעתי מהשליחה באיים הקריביים על גן ילדים יהודי ראשון, שמעתי מהשליחה בטיוואן על המקווה הראשון, שמעתי בדמעות מהשליחה בקריית מלאכי על בית ספר חדשני לילדים עם מוגבלויות, שמעתי מהשליחה בברדיצ'ב שבאוקראינה על מבצעי עלייה לארץ תחת אש. ואז בדיוק פנתה אליי השליחה לעולים החדשים בירושלים שרצתה לספר על בר מצווה לקשישים ניצולי שואה שלא חגגו בגיל 13, ולצידה עמדה השליחה מהקמפוס באטלנטה שבו נלחמים באנטישמיות ובהפגנות אנטי ישראליות.
זה מסחרר. איך מסכמים את כל זה? מה זה בכלל אומר לאנשים רגילים כמונו, שלא יוצאים הבוקר להציל מטיילים ישראלים שהלכו לאיבוד במזרח, אלא מתקשים לתמרן בין משימות הבוקר בבית ובעבודה?
כשצילמו את התמונה, קיבלתי תשובה. הרב מנדי קוטלרסקי, שאחראי על מפעל השליחים, אמר לי: "הרבי מלובביץ' לא שלח רק אותן. התמונה הזו לא גדולה, אלא קטנה מדיי. כי תפיסת עולם הנכונה היא שכל אחד הוא שליח. בתמונה הזו רואים נשים שהתמסרו לשליחות, 24/7. אני קורא לכל אחד להסתכל על התמונה ולשאול את עצמו: בסדר, לא 24/7, אבל אולי יש לי רק 24 דקות בשבוע? אולי אני לא צריך לטוס רחוק, אלא להזמין את השכן שלי לסעודת שבת? לפתוח שיעור תורה קטן? לשים לב לזקנה שגרה לבד בבניין? העולם כולו - אמור להיות כנס שליחים אחד גדול".
שנזכה.
