מנהיגות אמיתית אמורה לקחת את העם קדימה, לא אחורה. לא לשתק ולטלטל את המדינה אלא לעבוד למענה ולשדר יציבות. התחלנו לקרוא השבוע את ספר במדבר. הספר מתחיל במפקד שמשה עורך, אירוע שבו הוא סופר כל אחד ואחד ונותן לו תחושת משמעות. בהמשך אהרון ובניו מברכים את העם בברכת הכוהנים המפורסמת והמרוממת. אחר כך בני ישראל מתלוננים על צמא ורעב, קורח מעורר מחלוקת והמרגלים מנסים לשכנע את העם לחזור למצרים. גם מול המשברים הקשים האלה משה, אהרן ומרים ממשיכים להוביל את הציבור קדימה, ולהפיח בו רוח טובה של אמונה ואופטימיות. הם הרי מנהיגים, זה תפקידם.
כשמקשיבים לחדשות בימים אלה התחושה היא הפוכה. כאילו הציבור בוגר יותר מנבחריו. לא, זו לא השוואה בין משה רבנו לליברמן, ואנחנו לא ביציאת מצרים, ובכל זאת מתעורר געגוע למשהו אחר. הנה ההגדרה של הרב יוסף יוזל הורוביץ למנהיגות, בספרו "מדרגת האדם": "המנהיג זקוק לשני דברים: האחד, הכרת בני אדם להכיר כל פרט ופרט מה שמיוחד לו. והשני, לפתור לכל אחד כפי עניינו, להבין חסרונם ותיקונם, ואדם כזה ראוי להיות מנהיג העם. והסוד הוא – כי הכול תלוי ביכולתו למשול קודם כל על עצמו".
