טליה, אלמנתו של צביקה לביא הי"ד מהיישוב עלי שנפל בקרב בעזה, מצאה דברים שהוא כתב לעצמו בתשעה באב לפני 8 שנים, כשלמד בישיבה, וביקשה לשתף. מוזמנים ללמוד, לעילוי נשמתו. וכך כתב צביקה:
"איך אנחנו נופלים בזה בכל פעם מחדש? כל חג, כל צום, כל פרשת שבוע, כל שבת? כל פעם מחדש אנחנו תופסים את הצד הפיזי של העניין, וחולפים על פני מהותו של הדבר. זה פשוט עצוב כל כך!
אני חושב שאולי מהשנה, כבר לא אביט על תשעה באב כמו שהבטתי בו עד השנה. עד כה הוא זכה ממני להרבה חשש, שעמום, שיא הקאדר וכו'.
אבל השנה סוף סוף נגעתי קצת במקור. לפחות בתחושותיי. סוף סוף הרגיש לי שאני מבין את מהות היום.
חורבן הבית בימינו הוא חורבן הלב. חורבן הרגש. קשה להרגיש דבר כמו בית המקדש שבחיים לא הייתי בו. וזו בדיוק הבעיה והתשובה לשאלה!
עבודתנו ביום זה היא לעורר את הלב, לבכות על זה שלא בוכים, להישבר מזה שאנחנו לא שבורים, להצטער על זה שאנחנו לא מצטערים.
וזו ממש בעיה ציבורית, ואולי כלל אנושית: אנו עושים את המעשים הטכניים, מרגישים שעשינו את חובותינו, ולא מבינים שעצם ההסתכלות של 'מה חובתי ואעשנה' היא שורש הבעיה.
אנו צריכים להתאבל ולבכות על זה שאנחנו כל כך רחוקים ממה שהיה פעם. מהקורבנות, מהחיבור הרגשי, מהמציאות שבה עבודת השם הייתה בלב ולא רק בשכל ובידיים.
זה הרבה יותר מיום אחד בשנה, הסיפור הזה. זה סיפור חיינו. זו המלחמה של דורנו. להיות אנשים מאמינים ולא רק טכניים.
היחס הזה בין הפיזי למהותי משתקף יפה במקרה של אדם המגיע לחתונה:
אם הוא מגיע כדי לשמח את החתן ולשמוח בשמחתו - אז הוא פשוט לא שם על האוכל, המקום, קבלת הפנים וכו', ובטח שאין לו ביקורת. אבל אדם שלא בא בשביל מהות החתונה - עסוק כל כך בכל מה שמסביב עד כדי כך שהוא באמת עלול לשכוח מהו תפקידה של החתונה.
כך גם בצום (וכמובן שבכל שאר החיים). אם נתעסק באמת בצערה של ירושלים, אז למי אכפת בכלל מלאכול ולשתות וכו'. זה רק הפריים (התפאורה), רק כדי לתת רקע, ובטח לא השחקן הראשי של היום הזה.
שנזכה!".
