כשנחתנו בארץ מארצות הברית, נסענו מנתב"ג אל הבידוד. בדרך, ניסיתי לגנוב מהחלון של הרכב כמה שיותר את נופי הארץ. זה לא היה מרנין. כבישים ריקים, חנויות סגורות, אבל בכל זאת – ארץ ישראל. שמענו חדשות ברדיו, ופתאום שמתי לב שכל הכותרות הראשיות עסקו בליל הסדר. ראש הממשלה, בכירי מערכת הבריאות, צה"ל – כולם נערכים, מעדכנים, מרגיעים ומורים לציבור איך בכל זאת לחגוג את החג. נכון, צריך להטיל מגבלות ואסור ללכת לסבא וסבתא ואפילו לא להורים – אבל כל הבלגן חשף את האהבה הגדולה שלנו ללילה הזה.
בכל העולם, החדשות באותו זמן עסקו בקורונה. בישראל – בליל הסדר לאור הקורונה. יש רק מקום אחד בעולם שבו זוהי הכותרת הראשית. יותר מ-3,000 שנה אחרי אותו לילה דרמטי שבו יצאנו מעבדות לחירות, כמעט מאה אחוזים מהיהודים בישראל מרגישים שהסיפור הזה לא נגמר. הם זוכרים היטב שמשהו גדול קורה בכל שנה בשעות האלה, ומבקשים להתחבר אליו. זה לא דבר מובן מאליו.
