הטקסט הבא לא הוקרא בשום מקום. דיצה אור הכינה אותו מראש, טרחה על הקובץ הזה ארוכות, אבל בסוף, מרוב התרגשות ונאומים וחיבוקים, הוא לא נאמר.
החטוף אבינתן אור חזר השבוע ליישוב שילה, ועצר בכל תחנה בדרך. ילדים ומבוגרים חיכו לו שם, נרגשים. מועצת בנימין ליוותה כך בדממה ובדמעה בשנתיים האחרונות עשרות נופלים, מטובי בניה. זה היה ממש ריפוי לעמוד שם באותן צידי דרכים השבוע עם דגלים ולראות, להבדיל, מישהו שב מן השאול.
אז הנה חלק ממה שלא נאמר באירוע, אבל ראוי להתפרסם: "אחיי ואחיותיי, אל הנער הזה התפללתי, כך אמרה כאן חנה בשילה, לפני אלפי שנים. אל הנער הזה התפללנו ביחד. תפילותינו התקבלו. יעקב ניצן, אביו של שכננו גלעד ניצן הי"ד,4 שנפל בקרב גם למען אבינתן, שלח לי פירוש על פרשת השבוע. מוסבר שם שעם ישראל לא יכול להיות משועבד, פשוט לא יכול להיות עבד. לעולם לא נסכים לחיות חיי שבי. וגם כשהוא משועבד, רוחו הפנימית של עם ישראל שואפת להיות חופשית.
"במשך שנתיים תהינו למה אנחנו לא מקבלים סרטון של אבינוש. השבוע שמענו ממנו שבכל פעם שבאו לצלם אותו, הוא דיבר ביובש, בדלות, ממש לא שיתף פעולה. לא רצה לעזור להם בלחץ הפסיכולוגי על דעת הקהל בישראל, לפמפם תעמולת חמאס ולסיים את המלחמה. שמענו ממנו גם על מבצע הבריחה המטורף שלו מהשבי, מבצע שכמעט הצליח. הראש שלו4 כבר היה מחוץ למנהרה, אבל תפסו לו את הרגליים ברגע האחרון".
אלה רק חלק מהפרטים שהולכים נחשפים כעת, כל אחד מ-20 החטופים החיים וסיפורו המדהים, וגבורתו הייחודית.
"אבינוש", ממשיכה דיצה, "ככל שאתה היית שם מבודד, אנחנו כאן היינו עטופים. והטוב הזה עלה על גדותיו וגלש והגיע גם אליך ונתן לך כוח".
היא דיברה כך בכל השנתיים האחרונות. לא תמיד הבינו אותה. דיברה על תודעה של חירות, ביקשה שיעשו איתה דמיון מודרך של אבינתן נכנס הביתה, הובילה מעמדי תפילה נשית כמעט תנ"כיים, סיפרה בכל העולם על כלים טיפוליים מעולמה של תורת החסידות שעוזרים לה.
השבוע פורסם שאבינתן איבד 3 סנטימטרים מגובהו בשבי, כי הגוף שלו פשוט קטן ונחלש. הוא צריך להתחזק כעת. שכנה של דיצה אמרה לי שהיא מרגישה להיפך, שדיצה הוסיפה לה גובה, וזקפה את קומתן של כל מי שליוו אותה בתקופה הזו.
זה לא רק היא. כתוב במקורותינו שבזכות נשים צדקניות, עם ישראל ייגאל. ראיתי השבוע את ילנה טרופנוב שחזרה מהשבי מדברת מול כאלף נשים בבית העם של עיר רחובות, ואת ורדה בן ברוך, הסבתא של עידן אלכסנדר, מדברת מול כחמש מאות נשים בבית כנסת ישורון בירושלים. בלי לתאם כמובן, שתיהן חוזרות בדיוק על אותו "דף מסרים" קדוש, מחזק, מרומם. תדר עמוק של אחדות וזהות יהודית שרק הן מבינות, ושחשוב להן מאוד לחלוק ולשתף. הסתכלתי מהצד ותהיתי מהו המעמד הזה. זו לא הרצאה רגילה, זו לא הופעה, אולי זה פשוט מעמד שיוצאים ממנו קצת גבוהים יותר. ובסופו, כולן עומדות בתור דקות ארוכות כדי פשוט לחבק אותן.
נחזור לטקסט של דיצה. לקראת סיום היא שוזרת באופן מרגש בין פסוקי אבל לפסוקי שמחה, הופכת נכסי צאן ברזל לטקסטים אישיים מאוד, ואז מזכירה את כל המשפחות השכולות במועצה, אחת אחת, ומוסיפה עוד שורה עצובה: "כאב צורב וקושי מיוחדים יש לנו היום, בגלל משפחות אפטר וזולדן, שרוצחי יקירהן משתחררים כעת הביתה במסגרת ההסכם. אנחנו נרדוף אותם עד שנשמיד אותם".
ולסיום, בקובץ שלא הוקרא: "ומכאן והלאה – עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, עד לגאולה השלמה".
אמן.
