השבוע שלחו אליי הנכדים של חיים ואיניס פרומוביץ’ את סיפור חייהם, וגם את סיפור פטירתם. הדברים כל כך מתאימים לפרשת חיי שרה, שבה אברהם אבינו ושרה אמנו הולכים לעולמם. כך הם כתבו מהשבעה:
“סבא חיים היה ניצול שואה, שעלה מצ’כיה לבדו ובנה את עצמו בארץ. סבתא איניס הייתה עולה חדשה מטריפולי, לוב. שני יהודים מעדות כל כך שונות, שהקימו בית שכולו אהבה.
הם היו חלוצים במושב דלתון שבגבול הצפון. בנם אריה פרומוביץ’ נהרג במהלך שירותו הצבאי. בעידן הרשתות החברתיות, הם היו רשת ביטחון. אהבה של יותר מחמישים שנים רצופות. רק במותם גילינו כמה האהבה הזו הייתה חזקה. שניהם היו מבוגרים וכבר לא בריאים, אבל לא ציפינו לסוף כזה.
סבתא, בת 88, נדרשה פתאום להחייאה. בזמן ההחייאה אמרנו שנעיר את סבא רק עוד מעט, כשנדע מה קורה איתה. סבתא נפטרה, לצערנו, וכשבאנו להעיר אותו, גילינו שהוא נפטר מן העולם בשנתו. יש לנו צמרמורת כשאנחנו כותבים את זה, אבל באמת, בחייהם ובמותם לא נפרדו”.
ביקשתי מהנכדים מסר קצר עבורנו: “לסבא היה משפט קבוע: ‘דף גמרא ביום – מרחיב דעתו של אדם’. כלומר, האדם צריך חיבור קבוע לתורה, למקורות, לשורשים. ולסבתא היה מוטו משלה: ‘פחות מילה’. ככה היא חינכה אותנו. פחות מילה, זה הפתרון להרבה בעיות וסכסוכים וכעסים. תנסו להגיד קצת פחות, לשתוק, להתאפק”.
מאברהם ושרה אל חיים ואיניס, הסיפור נמשך. שבת שלום.
