לא, תודה

מיטל גלאור, אימא לארבעה משדרות, כתבה לי מתוך הממ"ד את הדברים הבאים:

"תודה על הדאגה, אבל לא. לא רוצה לנסוע לנופש. לא צפונה ולא אילת. אני שמחה בשביל כל מי שיצא להתרענן, אבל עבורי, הבית שלי בשדרות הוא העוגן שלי. בחרתי לגור כאן, וכאן אני רוצה להיות בטוחה. לא מחפשת הפוגה מהרעש וההפגזות, כי אני מבינה שהגבולות של הארץ שומרים על הארץ כולה. כשהם נפרצים, כולם צריכים לדאוג, גם אתם. אין הבדל בין עוטף עזה לתל אביב. גבול הוא גבול, ויש לשמור עליו.

דו קיום? בשמחה, רק עם מי שמחוייב קודם כל ל'לא תרצח'. אין לי דו קיום עם רוצחים. זה הגבול, שוב אותו הגבול. כמה חשוב הגבול בין התייפייפויות וסילוף, לבין האמת הפשוטה.

והדמעות שלי בימים אלה? והתפילות? והתהילים? להם אין גבול. הם לא רק עליי, אלא על כל עם ישראל. על אחינו הרחוקים שבתפוצות, על כוחות הרפואה והביטחון באשר הם, על עצה נכונה ותבונה למנהיגים ולמקבלי ההחלטות, על כל הילדים הקטנים והאימהות הדואגות בממ"ד ובעיקר על הגאולה השלמה, שתגיע כבר ברחמים.

ועד אז – תודה על ההזמנה, אבל לא תודה. אני פה בשדרות עכשיו. בשביל כולנו".