כך כותב המורה יואל שפיץ: "כשהתחלתי לחנך, המחשבה שיש לי 32 תלמידים על הכתפיים העמיסה עליי משהו שגדול ממני. כאילו נתנו לי לנהל תיק בורסה של אנשים אחרים, שערכו 32 מיליון שקל. אהבתי את התלמידים מאוד, אבל תחושת האחריות הטריפה אותי. הפתרון הגיע די מהר, ובאופן טבעי: לקחתי את רשימת השמות של הכיתה והנחתי אותה בסידור שלי. כשהתפללתי בו, בימי חול ובשבתות – ראיתי את שמות התלמידים והתפללתי עליהם. המנהג הזה הקל עליי. הרגשתי שאני פונה לבוס הגדול ומשתף אותו במה ששייך גם לו.
בשבוע שעבר היו בבית הספר ישיבות פדגוגיות. חשבנו על כל תלמיד, שלחנו מכתבי חיזוק, התקשרנו לבדוק מה קורה, ואני מרגיש שאנו כבית ספר עושים הרבה מאמצים. ובכל זאת, המצב באמת סבוך. הכלים שיש לי בדרך כלל בתור מורה (שיחה מחויכת במסדרון, יציאה לחצר בהפסקה, טפיחה על השכם בשיעור) – פשוט אינם.
היום היו לי שני שיעורי זום קשים. המסך דלק, אבל התלמידים היו כבויים. ניכר שהם במצוקה מהבדידות הזו, וכמעט ולא הייתה שמחה בלימוד.
אז ישבתי היום שבור מול המסך ואמרתי לעצמי: איך אני עוזר להם? איך אני מוציא אותם מהמצוקה שהם נתונים בה? ואז – נזכרתי מה אני צריך לעשות".
