הרעיון הבא הוא מה שמכונה "משנה-תודעה": תבדקו את עצמכם רגע - מה אלוקים ציווה על האדם הראשון כשהוא נכנס לגן עדן? רוב האנשים עונים מייד: “לא לאכול מעץ הדעת!”. כלומר, קודם כל אמרו לנו מה לא לעשות, מה אסור.
אבל שימו לב מהו באמת הציווי הראשון שם:
“וַיְצַו ה’ אלוֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן - אָכֹל תֹּאכֵל.
ורק לאחר מכן: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע - לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ”.
הציווי הראשון הוא חיובי: גן עדן כולו מחכה לך! תאכל. תעשה. תפעל. רק אחר כך מגיעות המגבלות, האיסורים. אנחנו לא מקבלים רק רשימה של "מה לא", אלא קודם כל שומעים "מה כן".
תחשבו למשל על חינוך ילדים: הורות זה לא רק להגיד לילד מה אסור לו. יש פה קודם כל משימת חיים משותפת של צמיחה והתפתחות, ומתוך כך - כמובן שיש גם כללים ומגבלות במשפחה, והם קדושים וחשובים. זה ככה עם אבא ואמא, וככה עם אבינו שבשמיים.
בימים אלה בכל העולם היהודי אנחנו מתחילים מבראשית. יהי רצון שנפנים היטב מה לא, וגם מה כן. בשורות טובות.
