היה היה מלך, שחי בארמון עם משפחתו. בן המלך, הנסיך, התנהג בצורה לא מתאימה ולא ראויה, עד שהמלך החליט לגרש אותו מהארמון. הנסיך התגלגל ברחובות, והידרדר לעוני ומצוקה.
יום אחד, כשגברו הגעגועים של המלך אל בנו האהוב, הוא ביקש מהמשרת שלו שיחפש אותו, ויבדוק מה שלומו ואיך אפשר לעזור לו.
המשרת יצא לדרך והסתובב ברחבי הממלכה. הוא התחיל בערים הגדולות, בשכונות העשירות, ולבסוף הגיע למקומות העניים ביותר בממלכה, הרחק מהארמון. שם, בפינה של רחוב חשוך, הוא מצא את הנסיך, רעב ומוזנח. הנסיך ישב על המדרכה, בבגדים קרועים, ללא נעליים, וקיבץ נדבות.
למשרת היה עצוב לראות כך את בן המלך. הוא זכר את ימיו הטובים, את התקופה שבה חי בארמון, כנסיך. הוא ניגש אליו ואמר: "שלום לך, המלך שלח אותי אליך. הוא מתגעגע אליך ומבקש לדעת מה אתה רוצה, מה חסר לך".
הנסיך המסכן חשב רגע ואמר: "אתה שואל מה אני רוצה? ובכן, אני אשמח מאוד לקבל נעליים חדשות ואיזה סנדוויץ' טוב".
המשרת הביט בו, מאוכזב. "זה הכול? זה מה שמעניין אותך, רק דברים קטנים וזמניים כאלה? שכחת שאתה בן של מלך? הרי יכולת לבקש שהמלך יחזיר אותך אל הארמון, יכולת לבקש כל דבר שעולה על הדעת, וזה מה שאתה בוחר לבקש?".
ומה הקשר אלינו, ואל הפרשה? הסיפור הזה הוא כמובן משל עלינו. בפרשת השבוע יוצאים ממצרים. מגשימים חלום גדול של דורות. אבל לא רק פרעה צריך להסכים, גם אנחנו צריכים לרצות. עם ישראל צריך לחלום, לשאוף, להתפלל. להעז לצאת למציאות אחרת, חדשה וגדולה יותר. מה אנחנו היינו מבקשים מהמשרת? כריך או ארמון? מה הם החלומות שלנו, והאם הם גדולים מספיק?
יום טוב.
