כל ביקור בבית אבות ממלא בפרופורציה, מול סערות היומיום. אבל הרב אהרון צוהר זכה לביקור מיוחד, וכך הוא כתב לי:
"יום עמוס, שמתחיל בפגישות בצבא, וממשיך בלו"ז צפוף, דקה אחרי דקה. בשמונה בערב אני מגיע לירושלים ומחליט בספונטניות: אני קופץ לבקר את סבא שמואל. זה סבא של אישתי והוא בן 105. כן, 105! הוא עלה לבד לארץ אחרי השואה, ולחם בגבורה במלחמת השחרור. מהזן החזק הזה, של האנשים של פעם. קם לפנות בוקר ועלה על עגלה עם סוס, בלי חוכמות, כדי לפרנס את המשפחה. בלי ללכת לחוג סוסים וללמוד, בלי 'בא לי' או 'לא בא לי'. פעם סיפר לי שאחרי השואה לא היה לו מקום לשים את הראש בלילה. הבן אדם בנה מפעל מצליח לייצור מרצפות בעשר אצבעות, התחתן עם ניצולת אושוויץ והקים משפחה לתפארת. ואני? רק זכיתי להתחתן עם אחת מנכדותיו.
אבל הדבר שבאמת הדהים אותי היה הרגע הבא: הגעתי לבית האבות שלו, 'רמת תמיר', ופגשתי בלובי את העוזרת ההודית ארצ'נה. שאלתי איפה סבא והיא ענתה: הוא בשיעור, יסיים עוד 40 דקות. נכנסתי לבית המדרש, ודמעות עלו בעיני. בשקט ובשלווה, יושב לו שם סבא שמואל מדרצקה, עם זכוכית מגדלת ענקית, ועם כרך גמרא עוד יותר ענקי, ומקשיב בקשב לרב. מקשיב לקושייה, ואז לתירוץ, וכך בגיל 105, בהתמדה מעוררת הערצה, לא מוותר על לימוד הגמרא היומי הקבוע.
וזה לא הוא, זה אנחנו. עכשיו חג החנוכה. אם אתם שואלים אותי איך זה שכל האימפריות הושלכו לפח הזבל של ההיסטוריה, ועם ישראל המשיך לפרוח למרות כל הרדיפות, זאת התמונה שמסבירה הכל. 'אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת, וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ'. גם בגיל 105. לנצח. עם ישראל חי. חנוכה שמח".
