כילדה בהרצליה, אחד הטקסטים ה"דתיים" הראשונים שקראתי, היה עלון "שיחת השבוע" של חב"ד. בכל שבוע הרב מנחם ברוד כתב שם מאמר מערכת, שהיה עבורי מהפכה: גיליתי ש״לדוסים האלה״ יש השקפת עולם, והיא דווקא לא פרימיטיבית כמו שחשבתי.
אחר כך, ככתבת צעירה, זכיתי להכיר אישית את הרב ברוד כשהיה מגיע לאולפני החדשות עם משלוחי מנות בפורים, מצות בפסח וכו'. אתמול, הבן שלו שניאור ברוד סיפר לי חוויית ילדות משלו:
פעם, בפורים, הוא בא עם אבא לדסק החדשות, הביא לי משלוח מנות, ואני מייד הודעתי לו שהוא לא הולך מכאן בלי להתראיין. ראיתי ילד דתי – ראיתי אייטם. לא מצאנו שום נושא לראיון, הוא אפילו לא היה מחופש, אז אמרתי לו: אני אראיין אותך בתור ילד שלא התחפש בפורים. אני לא זכרתי את כל זה, אבל מתברר שאצלם החוויה הזו הפכה לסיפור משפחתי.
שנים חלפו. הילדה שקראה את "שיחת השבוע" גדלה, וכך גם הילד הלא מחופש. היום הוא הרב שניאור ברוד, שליח חב"ד בשכונת עיר ימים בנתניה. יחד עם אשתו נחמי הוא מנהל בית חב"ד מרשים ותוסס, עם קהילה מקסימה שרק הולכת וגדלה.
אתמול העברתי שם הרצאה. תודה על הזכות לדבר על המצב ועלינו, ולסגור מעגלים.
