אודליה אליאב היא אימא של עדיאל, לוחם צנחנים שנפצע בינוני בלבנון ומאושפז במרכז הרפואי רמב"ם. היא החלה לפרסם משם עדכונים יוצאי דופן.
בהתחלה היא רק עדכנה על הפציעה והניתוח והשיקום, אבל כבר למחרת ראיתי אצלה עדכון אחר לגמרי – רשימת תודות, בזו אחר זו: "תודה על השיחה עם העובדת הסוציאלית איילה, אישה נדירה. תודה שהילדים באו מירושלים לבקר. תודה שעדיאל הצליח לשתות. תודה שעדיאל הצליח להתיישב. תודה ששלחו פרחים ואוכל מהעבודה של אהוד. תודה על החדר שנתנו לנו בבית חב"ד פה. תודה על ארגון נכי צה"ל. תודה שאני לומדת לקבל עזרה. תודה שעדיאל לא מחובר למכשירים".
וזה המשיך בבוקר שלמחרת: "תודה על מקלחת מאפסת. תודה על החברות מהאולפנה ששולחות חיבוק וחיזוק. תודה שהשכנה סמדר שלחה לילדים אוכל טעים ובשפע. תודה שאני פה ולא בהר הרצל. תודה שהשירותים כל כך נוחים וקרובים. תודה שעדיאל הצליח לאכול מהפנקייק של תהילה".
לאורך השבוע אלפי נשים נחשפו לתודות האלה. אודליה סיפרה לי שאימא שלה מנהלת "מחברת תודות" אישית כבר שנים, ומכאן הגיע הרעיון. היא מקבלת תגובות מדהימות, שמשנות לאנשים את ההסתכלות. "הדיבור שלנו הוא דבר קדוש. אני פותחת כל בוקר ברשימת תוד
ת, כי אנחנו קובעים איזה סיפור אנחנו מספרים לעצמנו. תמיד יש לנו המון על מה להודות".
בין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות, אודליה מזכירה: זה לא רק סיפור פרטי. זו בחירה שלנו איך לספר גם את הסיפור המשותף, הלאומי.
רגע לפני פרסום הטקסט הזה, הגנבתי עוד מבט לעדכון האחרון שהיא העלתה: "תודה שהצלחתי להתפלל. תודה שבכיתי והתפרקתי, ואז קמתי מחדש. תודה שהלכתי לים של חיפה, היה קסום. תודה שיש לי את החוכמה לומר תודה".
אז תודה לך, אודליה. רפואה שלמה לעדיאל.
