מירב סבר כותבת על הפרשה, ועל חיינו:
"אם היו אומרים לנו בחודש אדר לפני שנה שכמעט 12 חודשים אחר כך עוד נהיה בסגר – היינו מתייאשים.
אם הלקוחות שלי היו יודעים בסגר הראשון שיהיה גם שני ושלישי, הם היו שוקעים בדיכאון עמוק, לא מזמינים סחורה, סוגרים את העסק מראש, לא נלחמים, מרימים ידיים.
אם האמהות היו יודעות בראשון לספטמבר שעד התעודות הילדים שלהן לא ילמדו כמעט בכיתה, הן היו נשברות, כעוסות, מאבדות שליטה.
אם אני הייתי יודעת בגיל 20 שעד עכשיו אשאר רווקה לא הייתי מתפללת, לא מקווה, לא רוצה, לא עושה עבודה וככל הנראה נופלת.
אם עם ישראל היה יודע שמאות שנים של שיעבוד במצרים לפניו, עד ליציאת מצרים שמגיעה בפרשת השבוע, אולי היה מתבולל לחלוטין, מאבד זהות ותקווה.
מה שמאפשר לנו מרווח נשימה, רצון, אמונה, סבלנות, אומץ, יזמות, חלימה – זה דווקא חוסר הידיעה. דווקא התקווה הזו. אולי עוד רגע תגיע הצעה. אולי מחר תהיה פריצת דרך. אולי בקרוב ניגאל.
הגאולה האמיתית היא להסכים לא לשלוט בתהליך בכוחנות, לא לדעת הכול, להרפות. הגאולה האמיתית של הנפש היא ביכולת לא לרצות לשאול כל הזמן מתי, אלא לחיות, להתפתח, לצעוק, לרצות, לעשות טוב ולהמתין. ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו, בכל יום שיבוא".