רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

השיעור השבועי - פרשת חיי שרה תשע"ט

שיעור פרשת השבוע חיי שרה

שמונה נקודות יסודות שפרשת השבוע מלמדת אותנו למציאת זיווג בעם היהודי, מימי יצחק ורבקה ועד היום.

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת "חיי שרה", וכך היא מתחילה: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. קוראים לפרשה על שם שרה, למרות שהאישה שנמצאת במרכזה היא רבקה, ויש פה מסר כמובן – אחרי שרה אמנו מגיעה רבקה אמנו, ובלעדיה אין המשך למסר של שרה, כלומר: אין "חיי שרה" אם אין "חיי רבקה". אברהם ושרה יהיו אפיזודה חולפת אם לא יקום דור שימשיך אותם.

ויותר מכך – אפשר לחלק את הפרשה לשני חלקים, הפטירה של שרה וכל סיפור הקבורה שלה, שמתואר לפרטי פרטים, ואז ההיכרות בין יצחק לבין רבקה שגם מתוארת לפרטי פרטים. שוב ושוב אנחנו רואים שהתורה מדלגת על פני אלפי שנים, לא מתעכבת על ממלכות ומלכים וארמונות ומלחמות, שועטת קדימה ולא מתארת בפרוטרוט שושלות ומשפחות, אבל פתאום – סטופ. עצור. עכשיו צריך להתעכב על כל פרט, כי עכשיו אברהם קובר את אשתו, ועכשיו יצחק מכיר את אשתו. אנחנו נפרדים מדור הנפילים, הענקים, ועכשיו בונים קומה נוספת, זה לא עניין פרטי אלא כל עם ישראל תלוי בזה, עד אלינו וגם אחרינו.

יש פה כמובן קשר בין שני חלקי הפרשה: אפשר הזוג היהודי הראשון מאיר את הדרך. אנחנו רואים מה הקשר בין אברהם לשרה, "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", כך נאמר. אנחנו רואים כמה חשוב לו לקנות חלקת קבר מכובדת בכסף מלא, ומיד כשהאירוע הזה מסתיים – אנחנו רואים כמה חשוב לו למצוא אישה לבנו יצחק. האישיות של שרה ואברהם חופפת על כל החלק השני, כאילו דמותם אומרת לנו: יש למה לשאוף. זוהי הפעם הראשונה שבה אפשר להסתכל למעלה אל ההורים. אברהם היה בן של תרח, אבל יצחק – הוא כבר בן של אברהם ושרה. אנחנו לא מחפשים שני אנשים, אנחנו מחפשים קדושה. זוגיות היא סינרגיה, כמו ש-1 ועוד 1 זה יותר מ-2 כך כשיש "שכינה ביניהם" הם יותר משניים. שמעתי לאחרונה רעיון: כמו ש-1 ועוד 1 זה יותר מ-2, גם 2 פחות 1 זה פחות מ-1. אברהם בלי שרה זה לא אברהם, זה לא אותו דבר. יש פה משימה משותפת. בעידן של מלחמת המינים בו מדברים רק על שוויון, קצת קשה להסביר רעיון של עבודה משותפת של שני בני הזוג. תראו מה כותב האלשיך הקדוש: "אך הנה ידענו מחכמי האמת כי אברהם ושרה באו לתקן את אשר עיוותו אדם וחווה". כמו שהזוג ההוא קלקל, כך הזוג הזה צריך לתקן, אבל ביחד. זה לא חווה "אשמה" ולא אדם "אשם", ואם מתנהלים ככה אין עתיד לזוגיות, כי זהו תיקון משותף (הוא מפרט איך הם חטאו באוכל, בעוד אברהם ושרה תיקנו את היחס לאוכל ולימדו את כולם לברך ולאכול וגמלו חסד ונתנו אוכל למי שאין לו, איך הם היו מלאי קנאה ואי הכרת הטוב ואברהם ושרה התנהגו להיפך, ועוד).

אבל יש פה עוד עניין: החיים הם לא רק משימות לאומיות וגדולות. כדי להמשיך למלא את המשימה הגדולה צריך קשר, אהבה, צריך לבנות בית פרטי שהוא הבסיס לבית הכללי. ולכן הנושא במוקד הפרשה – והוא נושא במוקד החיים של רבים כאן – הוא שידוך. ממש שידוך, עם הפרטים הכי קטנים. הפרשה מלמדת איך נבנה שידוך, איך קם בית, ועל כך נדבר הערב. אני לא רוצה לרדד את זה ולהבטיח פה "מדריך לשידוכים" על בסיס הפרשה, ואי אפשר להשוות דייטים בימינו למפגשים ליד הבאר העתיקה, אבל יש כמה אמיתות יסודיות מאוד על מערכות יחסים – שאפשר ללמוד מהפרשה. נתחיל.

1. התבוללות

לפני הכל יש עיקרון-על שחשוב לאברהם אבינו: לא להתחתן עם בני עם אחר. הוא מקים פה משהו חדש, ועם כל הכבוד ואף הידידות ושיתוף הפעולה עם עמי האזור – יש קווים אדומים, וכך הוא אומר לאליעזר כשהוא שולח אותו למשימה, כקריטריון ראשון:

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה. ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם. וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה.

יש תחומים שבהם אין פשרות. אני יודעת שיש כאן כאלה שחושבים שאני מדברת על התבוללות יותר מדיי כאן, וזה בכלל לא הנושא הכי חשוב בחייכם. אז קודם כל, ברוך השם. אבל לא רק מי שיושב פה מולי באולם מאזין לנו. חזרתי השבוע מלוס אנג'לס (וסליחה שלא היה שיעור בשבוע שעבר, זה היה חסר לי...). זו ה-סוגיה על סדר היום של העם היהודי. זו הבעיה הכי מרכזית ויש גורמים שיש להם אינטרס להגיד שיש דברים יותר בוערים – מתווה הכותל, למשל. כמה אנרגיות השקענו בנושא הזה, וכמה מעט אנרגיה בהיעלמות העצמית שלנו, מרצון. יותר מ-50% נישואי תערובת. יש גם מונח חדש – לא התבוללות, לא נישואי תערובת – "בלנדד קאפל". זוג מעורבב, כמו שייק מעורבב כזה, מדליק. ומי מתבולל הכי הרבה באמריקה? התשובה המביכה היא: הישראלים. יותר מהאורתודוכסים והרפורמים והקונסרבטיבים והיהודים האמריקאים שלא שייכים לשום הגדרה – הישראלים היורדים בראש. זהות שמבוססת רק על ישראליות, על שקדי מרק ופתיתים לילדים, על קצת מוזיקה ישראלית מגלגל"צ, לא מחזיקה מעמד. היינו בלוס אנג'לס שבקליפורניה, קליפורניה היא השיאנית בתחום הזה באמריקה, והשבוע אנחנו מקבלים תזכורת שזו השליחות הראשונה בתורה: למנוע התבוללות.

2. תרבות אלטרנטיבית

נשים לב לכל פרט בהתרקמות השידוך הזה, ונראה שאברהם ואנשיו (ואליעזר בתוכם) מכוננים בעולם תרבות אלטרנטיבית. הם מתנהגים אחרת מהרגע הראשון

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר.

רש"י: מגמלי אדוניו – ניכרים היו משאר גמלים שהיו יוצאים זמומים מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים.

הפרט הזה יחזור שוב כשהוא יגיע לבית של רבקה:

וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

ויפתח – התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות זרים.

ולמי שיש זיכרון טוב, אולי זוכר שכבר נתקלנו בפרט הזה בדיוק בפרשת לך לך, כשאברהם עולה על בימת ההיסטוריה, זה אחד הדברים הראשונים שאנחנו שומעים לגביו. כך כותב רש"י: לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל.

ומה קורה? על הרקע הזה בדיוק לוט ואברהם נפרדים. כתוב שם "ויסע לוט מקדם" ורש"י אומר: הסיע עצמו מקדמונו של עולם. כלומר, העקרונות של אברהם העיקו על לוט, הוא לא רוצה להחיל אותם על עצמו, והוא הולך למקום עם עקרונות הפוכים – סדום. תמיד משווים את הכנסת האורחים של אברהם מול הכנסת האורחים בסדום, אבל זה מתחיל עוד קודם, במשהו עוד יותר קטן – מה אתה שם על הפה של הגמל שלך. עד כדי כך.

הרב שלמה וולבה כותב: זה החידוש של אברהם אבינו בעולם. האמת היא לא איזה אידיאל מופשט, מחשבה בלבד, האמת מתבטאת במעשים הכי קטנים של האדם. אברהם אבינו חידש הנהגה בעולם, כיצד גמלים צריכים ללכת, וכל גמל שראו את פיו חסום, אמרו עליו: זה גמל של אברהם אבינו.

כשמקימים בית יהודי, אלה היסודות שלו. לשים רסן לפה של הגמל שלך. ואפשר לתרגם את זה היום לרכב שלך, לבית שלך, לסלולרי שלך. מכוננים פה תרבות אלטרנטיבית כבר 4,000 שנה.

3. תפילה

וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי. וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ.

אנחנו אומרים בתפילה "אלוקי אברהם", מי הראשון שמתפלל לאלוקי אברהם? שמחבר בין האמונה לבין המאמין הראשון? אליעזר. הוא מלמד אותנו על חשיבות התפילה בתהליך השידוך, ובכל תהליך. זו לא רק תפילת החתן והכלה אלא תפילת השדכן. ושימו לב לדבר מעניין, זה פרט שלא שמתי לב אליו עד השבוע. כתוב כאן "טרם כילה לדבר" – כלומר, הוא עוד לא גמר להתפלל והתפילה נענתה!

תפילה היא חלק חשוב מהשידוך ומכל תהליך בחיים. אבל צריך לשים לב היטב: למה הוא התפלל? מה הוא ביקש? ראו מה האור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר, כותב: "בטוח היה אליעזר באדונו שתפילתו מקובלת, והוסיף הוא להתפלל שיהיה הוא ראוי להיעשות הדבר על ידו". כלומר, כל תפילתו הייתה: "הקרה נא לפניי". שיזכה הוא להיות שליח המצווה בשידוך הקדוש הזה, שמניח יסודות לעם ישראל. לפעמים שידוך צריך לצאת לפועל, השאלה מי יזכה להיות השדכן להקים את הבית, ועם השדכן המתאים – הכול הולך בקלות. זה נכון לכל עניין. יש תהליכים שאמורים לקרות כך או כך, אנחנו שואפים להיות חלק, שואפים שיהיה הדבר ראוי להיעשות על ידינו, שאנחנו נהיה השליחים הנכונים במקומות הנכונים. כמו שאמרה לי פעם עולה חדשה של "נפש בנפש", שראיינתי אותה בשדה התעופה: אני רוצה להיות חלק מהתהליך של שיבת ציון. יש תהליך, אבל אני אישית רוצה להיות חלק.

כותב הרב שבתי סבתו דבר מרתק: רבקה יצאה מביתה עוד לפני שאליעזר התחיל להתפלל! כלומר, עוד לפני שהתחיל להתפלל ולסדר תפילתו, המציאות כבר החלה "להתרחש" לקראתו.

 

אגב לא רק אליעזר מתפלל, גם יצחק, גם החתן. בהמשך יסופר שיצחק תיקן את תפילת מנחה. כשאליעזר ורבקה וכל השיירה מגיעה, הוא בדיוק מתקן את תפילת מנחה אבל יש עוד מקור, שאומר שהוא התפלל על השידוך הזה:

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב.

"צרור המור": באר לחי רואי – להתדבק עם א-ל חי, ולהתפלל לפניו שיצליח השם דרך אליעזר.

4. חסד

ראינו עד עתה שלושה מאפיינים שהם בסיס השידוך הזה: לא להתבוללות, כן לתרבות אלטרנטיבית שמתבטאת אפילו בגמלים, כן לתפילה. עכשיו מגיעים למבחן, ל"אודישן", וכך מנסח זאת אליעזר:

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.

"אותה הוכחת" – רש"י: ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי היא להיכנס בביתו של אברהם.

בטיסה קראתי ספר חדש שכתב אור אלון על זוגיות. הספר עוד לא יצא לאור. הוא מבוסס על ההרצאות שלו עם אשתו, ציפי חוטובלי, על רווקות וחתונה.

אחד התרגילים בהרצאות האלה הוא: למצוא את ה-תכונה. אנחנו מסתובבים עם רשימת מכולת של תכונות, של מה רוצים מבן זוג (יש מישהי שאני רוצה להגיד לה לפעמים: זה לא תכונות של בן זוג, אלא של המשיח...). וכשאנחנו מנסים לשדך אנחנו מתאימים בין כרטיסי ביקור. אבל השאלה היא: מה התכונה הכי חשובה? תרשום את כל התכונות, ואז תצמצם לשלוש, ואז תבחר את התכונה האחת. עכשיו אתה יודע מה אתה מחפש, יש לך כלי. אליעזר בפרשה – מחפש חסד.

5. חסד אמיתי: יותר ממה שהתבקשת

הרב מיכי יוספי מוצא בפסוקים נקודה מעניינת שנכונה להרבה מערכות יחסים. כשמישהו חושף איזה מצוקה שלו, הוא לפעמים צריך הרבה יותר ממה שהוא מעז לבקש. תראו את הסיפור:

הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין. וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן.

רש"י: ללין – לינה אחת, והיא אמרה ללון – כמה לינות.

אומר הרב מיכי יוספי: נהוג לומר שהוא בוחר ברבקה כי היא גומלת חסדים ונותנת לו לשתות, אבל אם שמים לב לפרטים מגלים כאן עוד תכונה: אליעזר רק מבקש לשתות קצת, ואילו רבקה – נותנת לו לשתות, והרבה, וגם לעשרת הגמלים שלו, ואחר כך גם שמחה לארח אותם בבית משפחתה. את העשייה שלה אפשרת לתאר בביטוי המפורסם – "להבין דבר מתוך דבר". כלומר, אליעזר בסך הכול הביע מצוקה קטנה, אבל היא הבינה דבר מתוך דבר, ונתנה לו הרבה יותר ממה שביקש. היא הבינה שהוא צריך יותר מזה, ונתנה בשפע, ברחבות, מכל הלב. לפי הרב מיכי, זה מנגנון נפלא ביחסים עם הזולת בכלל, ובזוגיות בפרט: כשמישהו מולנו חושף בפנינו קושי מסוים או חוסר מסוים, עלינו לנסות לפתור אותו, אבל לא רק "לסתום את החור", לא רק "לעשות וי" אלא לחשוב, ולנסות לעזור קצת יותר ממה שהתבקשנו. הרי הוא בטח לא גילה לנו הכול. הרי בטח אפשר להוסיף עוד ועוד בתרומה שלנו לפתרון הבעיה. לא משנה אם מדובר בכוס מים מהבאר, או במשהו מורכב יותר. הנערה רבקה הופכת ל"רבקה אמנו" בזכות יכולתה לא רק לעשות את מה שביקשו.

הרב שלמה וולבה מספר על רב אחד שמישהו בא לשאול אותו בערב פסח אם אפשר לצאת ידי חובה בארבעה כוסות בחלב במקום ביין. הרב ענה שלא, ונתן לשואל צדקה הגונה. שאלה הרבנית: למה נתת לו כל כך הרבה כסף, הרי ארבע כוסות יין לא עולות כל כך הרבה? והוא ענה: נתתי לו בשביל כל צרכי הסעודה, כי מתוך שאלתו הבנתי שאין לו שום דבר מצרכי ליל הסדר, איך אפשר לשתות חלב בסעודת החג שהיא בשרית? זה מבט לא מצומצם של חסד.

חסד זה שפע, זה ריבוי, הרב אלימלך בר שאול כותב שהיא הייתה צמאה לעשות חסד יותר ממה שהגמלים היו צמאים לשתות מים.

6. ללכת על זה

הרבנית ימימה מזרחי אומרת שהמילה "אלך" כל כך חסרה היום בשידוכים. עוד דייט, עוד פגישה, זה כן זה, זה לא זה, ספקות, התלבטויות... רבקה פשוט מכריעה ללכת על זה:

וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ.

וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר: אֵלֵךְ.

וכך כותבת הרבנית ימימה מזרחי: "רבקה משיבה במילה אחת: אלך! תשובתה הנחרצת בולטת שבעתיים נוכח החרדה הגדולה של הרווקות בנות ימינו: איך לא אטעה? החרדה הזו גורמת כל כך הרבה עיכובים וטעויות. כמה קל היה פעם, וכמה קשה היום, לומר: אלך!".

צריך לדעת שעצם הבחירה מייצרת ודאות. ברגע שאתה מחליט שזה-זה, ואין עוד אופציות, אתה מעלים את הספק, מרחב הבחירה מצטמצם, ועכשיו יש מנעד חדש של בחירות, בתוך הקשר עצמו: איך אני אתנהג, איך אבנה את הקשר? הבחירה מייצרת ודאות.

יש מאזין מוכשר של השיעור, חייל משוחרר, ושמו גיא שלום אמיר. הוא הוציא לאחרונה ספרים על חומש בראשית ועל חומש שמות. אימא שלו שלחה לי את הספרים, ובהחלט יש שם דברים נפלאים, ותראו מה הוא כותב: התורה לא מספרת את הצד של רבקה אבל בעצם יש גם לה סיפור כמו של אברהם: כולם עובדים פסילים ואלילים, מושחתים ואלימים, שקרנים ורמאים – והיא מגיל צעיר מרגישה שיש משהו אחר. היא מחכה לסימן, לאיזה "לך לך". זה ה"לך לך" שלה – "אלך". ושוב יש פה קריעה מארצך וממולדתך ומבית אביך. תחשבו על שני המחותנים – אברהם אבינו ובתואל אביה של רבקה. רבקה צריכה לבחור בין טוב לרע, זה לא פשוט. מה שקורה שם באוהל של בתואל הוא מפגש בין אמונות ותרבויות. מלחמות האמונות והדעות בין ישראל לבין העמים. אבל גם במלחמת תרבות וגם בדילמה מול שידוך, בסוף צריך להכריע: אלך. "אין שמחה כהתרת ספקות", זה ביטוי עתיק של חז"ל שמאוד נכון בתחום הזה: אם מכריעים שזה כן – ודאי שזו שמחה, אבל גם אם מורידים סופית הצעה ומחליטים שזה לא – גם זו שמחה, של התרת ספקות.

אם נחזור לרבקה, יש פה גם בחירה שלה. דיברנו המון על איך היא נבחרת, אבל צריך לדבר גם על איך היא בוחרת. אף אחד לא יכול להתערב בבחירתה החופשית של רבקה. אפילו אברהם אומר זאת מראש לאליעזר: וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי.

כאן זו רק ההחלטה שלה והיא יכולה גם לסרב. רבקה חושבת לעצמה: האיש עשה דרך רחוקה כל כך כדי לחפש בת זוג עם תכונה אחת מובהקת – חסד. הם מספרים סיפור על משפחה של אמונה ומידות טובות, שם הוא מקומי הטבע. ואז מגיעה מילת המפתח: וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ.

סיפור רבקה הוא סיפור עם ישראל בכללותו: נלך. אנחנו הולכים על זה:

כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

7. כנות

התורה מספרת פעמיים את הסיפור: "יפה שיחתם של עבדי אבות לפני המקום מתורתם של בנים. שהרי פרשה של אליעזר עבד אברהם כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה" (רש"י). כלומר, דברים שהם "גופי תורה" לא תמיד מסופרים ככה באריכות. כל הלכות השבת נלמדות דרך מלאכות המשכן, בלי פירוט שכזה, והנה כאן מספרים גם מה העבד עושה בפועל, וגם מה העבד מספר אחר כך באריכות למשפחתה של רבקה. הרבה דברים נלמדים מהכפילות הזו, אנחנו נדבר רק על מאפיין אחד שלדעתי הוא חשוב – כנות. זה הבסיס ליצירת כל קשר, ליצירת אינטימיות – לדבר על החולשות שלנו ולא רק על החוזקות. בפרט בעידן בו כולנו רק מקדמים את עצמנו ברשתות, וגם החולשות הן לפעמים מוגזמות עבור לייקים. אותנטיות היא מצרך נדיר, ושימו לב כמה היא חשובה במפגש ההיסטורי הזה:

וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר. וַיֹּאמַר: עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי.

יש פה ענווה, התבטלות, צניעות. אמר על כך הרבי צבי מאיר זילברברג: בתפילה אומרים: "ונהיה אנחנו וצאצאינו" אבל קודם כל צריך לשים לב לשני המילים הראשונות – "ונהיה אנחנו". זו תפילה רצינית, שנהיה אנחנו. אליעזר אומר בפשטות: אני עבד. הוא יכול להגיד: אני שליח, עוזר בכיר, סוכן של אברהם אבינו, מסייע בידו, שר לענייני שידוכים של בנו, אסטרטג לענייני הדור הבא, קואוצ'ר של הבן שלו לעניניי חתונה. למה להגיד שאתה עבד כנעני? כי זה לא בזיון. עבד של אברהם זה כבוד. וכי זו האמת, בכנות.

גם בהמשך יש הגינות וכנות רבה. אליעזר משחזר באוזניהם את כל השיח שלו עם אברהם: וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי.

אומרים הפרשנים: "אולי" בכתיב חסר, זה רמז למילה – "אליי". לא סתם חסרה שם ו' במקור. הוא רצה שהשידוך הזה יילך אליו. יש לו נגיעה אישית. הוא נותן גילוי נאות, הוא נוגע בדבר. הוא הציע את בתו ליצחק, הוא רצה להתחתן עם משפחת אברהם. דווקא ההכרה בנגיעה האישית, בלי להעלים אותה, שמה את הכל בפרופורציה ומאפשרת לשליחות להצליח. בואו נהיה כנים, כמעט תמיד יש לנו אינטרסים משלנו, עדיף להתייחס אליהם ולא להדחיק אותם.

8. התלהבות והערכה

אנחנו מגיעים אל רגע המפגש: וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס.

"צרור המור": כמו שהוא נשא עיניו כן היא נשאה עיניה, וראתה במראה השכינה את יצחק והיכירתו.

היא רואה בפעם הראשונה אדם גדול, והיא נרגשת ומופתעת. בפרט שהיא רואה אותו מתפלל. יש בה התרגשות (ותיפול מעל הגמל) ויש בה צניעות (ותתכס). יש פרשנים שאומרים: יש לה חסד אבל עוד אין לה תורה, צניעות, תפילה, זו קומה שהיא צריכה ללמוד מעכשיו בבית אברהם אבינו. אבל המרכיב הראשון פה הוא התלהבות. הרבנית ימימה אומרת שזו תכונה שצריך לשמר לכל הזוגיות. לא באופן מוגזם, אבל שמשהו מההתרגשות הראשונית ימשיך ללוות אותנו תמיד. לא כל פעם שאת רואה אותו את צריכה ליפול מהגמל, אבל הבנתם את המסר...

ויש פה עוד משהו: רבקה שואלת מי האיש הזה, ושימו לב שהעבד לא אומר "הוא בן אדוני". עד עתה אמר "אדוני" על אברהם ואמר "בן אדוני" על יצחק. אבל יש פה הפתעה, לכאורה בסיפור עגול הוא היה הולך אל אברהם בחזרה ואומר שהמשימה הושלמה. אבל הוא חוזר אל יצחק, כי עכשיו כשיש את רבקה בעולם – יצחק הוא כבר אדוני, הוא כבר הגיבור שמוביל קדימה את המשפחה ואת העם, אברהם מפנה את מקומו לבנו וברגע שרבקה מגיעה יצחק הוא האדון, האב הבא של האומה. ואז:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.

רש"י: שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל. ומשמתה – פסקו. וכשבאה רבקה – חזרו.

זה טקסט מרגש אבל מוכר, בגני הילדים עושים ציורים של שלושה הדברים שחזרו לאוהל – הנר, הברכה בעיסה והענן הקשור. אבל יש עוד משהו שחזר – החסד. מצאתי את זה בספר "אברהם" שכתב ד"ר יוני גרוסמן. תראו איזה מדרש יפה: "כל ימים שהייתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרווחה, כיוון שמתה שרה פסקה אותה הרווחה, וכיוון שבאה רבקה חזרה אותה הרווחה" (מדרש רבה). גם הכנסת האורחים המפורסמת של האוהל חזרה להתקיים. האוהל חוזר לחיים, עם ישראל חוזר לחיים. "אוהל אברהם ושרה" הוא מעתה "אוהל יצחק ורבקה".

עד כאן על שמונה יסודות לבניית בתים ומערכות יחסים בכלל.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.