1.
ביום שני בצהריים נקבר אליהו קיי, שנרצח יום קודם בעיר העתיקה בירושלים. ביום שני בצהריים התקיים בכנסת דיון תחת הכותרת "עוצרים את אלימות המתנחלים". אי־אפשר להמציא תסריט מופרך כזה.
מעניין אם היו בכלל מאשרים לערוך בכנסת אירוע תחת כותרת מכלילה אחרת, באותו סגנון, כמו "עוצרים את אלימות הערבים". אבל זו הכותרת שבחרו חברי הכנסת מוסי רז (מרצ), אוסאמה סעדי (המשותפת) ואבתיסאם מראענה (העבודה), וזה היה העיתוי. פעיל השמאל חיים שדמי אמר שם שהוא מבקש לאחוז בנשק כדי להגן על הפלסטינים מפני המתנחלים. באותה שעה הצוותים הרפואיים בשערי צדק המשיכו לטפל בזאבי קצנלבוגן ויהודה אימרגרין, פצועי הפיגוע שנפגעו מנשק שאחז המחבל.
שיהיה ברור: צריך לטפל בנערי גבעות אלימים, בחוליגנים קיצוניים, בשוליים שמרשים לעצמם להפר חוק כלפי פלסטינים או כלפי צה"ל. זהו גם האינטרס העליון של המתנחלים עצמם. אבל מה עם התמונה הגדולה? מהן הפרופורציות? האם כולם צודקים, כל אחד והנרטיב שלו, ויש כאן רק התפרצויות מקומיות של אלימות משני הצדדים, או שיש כאן טוב מול רע, ישראל חפצת החיים מול הטרור הרצחני? האם תמיד צריך להכיל הכול, או שאנחנו עוד מסוגלים לומר מילים כמו "אויב" ו"צדק"?
באותו ערב פירסם ארגון "ישראל שלי" סרט ושמו "חמישה ימים במאי, סיפורה של לוד". התקשורת לא התעכבה מספיק על אותם חמישה ימים מרים בחודש אייר האחרון, לכן אנשי הארגון החליטו לצאת לשטח בעצמם ולתעד. הם חשפו מציאות שבהחלט מצריכה דיון בכנסת, אולי תחת הכותרת "עוצרים את אלימות של חלק מהערבים בלוד", וגם "עוצרים את התעלמות המשטרה מפשיעה לאומנית". כידוע, במהומות אוקטובר 2000 הוקמה ועדת חקירה, ועדת אור, בטענה שיד המשטרה הייתה קלה מדי על ההדק. האם לא צריך לחקור גם במקרה הפוך, שבו נוצרה תחושה שהיד לא הגיעה כלל אל ההדק?
הרבה יותר קל לטאטא ולהדחיק, או לדבר על "טרוריסטים משני הצדדים" כמו שאמר אז מפכ"ל המשטרה, קובי שבתאי, או על "הזנחה שמובילה לאלימות ערבית" כמו ששב ומסביר השר לביטחון פנים, עמר בר לב, כאילו לא היה גם אלמנט לאומי כלשהו בפרעות.
העובדות הן פשוטות ועגומות, וכדאי להכיר בהן: המחבל בירושלים אינו "מפגע בודד". מה שקרה בעכו ובלוד אינו סכסוך שכנים. ומה שקורה במסגדים בהר הבית, או במערכת החינוך הפלסטינית, או באגפי המחבלים בכלא הישראלי אינו קשור כלל וכלל לוונדליזם כזה או אחר של פרחח יהודי בגבעות יהודה ושומרון.
"אנחנו בעד דו־קיום", אמר לי אחד מאנשי לוד כששלח לי השבוע לינק לצפייה בסרט על אירועי חודש מאי, "אבל אנחנו קודם כל בעד קיום".
2.
נהוג לחשוב שאביב גפן היה פעם זמר בועט ומורד, ואילו עכשיו הוא פתח במסע של פיוס ומתינות וקונצנזוס. לדעתי ההפך הוא הנכון. בשנות ה־ 90 , בנעוריי ברמת־השרון, אביב גפן ביטא את כל מה שהיה בעיניי אמת מוחלטת: הדתיים הם הבעיה של המדינה, הסכמי אוסלו הם הפתרון, צריך לצאת מהשטחים והיהדות פרימיטיבית ולא רלוונטית. לא היה שום דבר מאתגר בשבילי בטקסטים שהוא שר ואמר אז. ככה בדיוק חשבנו כולנו. כשעברנו מהיסודי לחטיבה, בדקתי כמה מהבנות בכיתה החדשה הן גם מעריצות שלו כמוני, והתשובה הייתה – כולן. דיקלמנו יחד, כל ילדי אור
הירח, את ההמנונים שכתב לנו.
מה שאביב גפן עושה בחודשים האחרונים, הוא־הוא המרד האמיתי. הסמל החילוני־שמאלי, הבן של יהונתן גפן, מורד במוסכמות הקדושות האלה. הוא מדליק את השמש לילדי אור הירח.
זה קודם כל הטון. לא הכל קודר ושחור ופסימי כמו פעם. הוא מדבר על תקווה ואמונה וחזון משותף.
אבל גם המסרים עצמם מפתיעים. כשהוא התנצל בפני הקהל הדתי במופע הגדול שלו בבריכת הסולטן עם אברהם פריד, חשבתי שאולי זה גימיק חד־פעמי. אייטם. אבל הוא מקפיד לעשות זאת מאז בכל מופע ומופע. ראיתי אותו לאחרונה בהופעה ברחובות. דקות ארוכות הוא נאם שם בפני הקהל: "פעם לא הכרתי את הקבוצות השונות בחברה הישראלית, פעם חייתי על בורות ושנאה, לא ידעתי מה זה אהבת ישראל, אני מבקש באופן אישי סליחה מכל אחד שנפגע ממני".
השבוע הוא הגיע לבית חב"ד ברמת אביב, והמשיך להפתיע: "אני מרגיש בעצמי חב"דניק בדרכי. השתניתי. אני גאה בכם שאתם לומדים תורה. תמיד אגן אליכם. פעם אמרתי דברים כי סבלתי מחוסר תשומת לב. פעם חשבתי שהדת היא קיר, היום אני מבין שהיא דלת". הנער הפרוע עם השיער הארוך שהוריד את החולצה בהופעות, כבר בן 48 . עכשיו מתחילה המהפכה האמיתית. רוצים שינוי.
3.
גפן סיפר השבוע שהוא לומד תורה באופן קבוע. יש לו חברותא עם אברהם פריד, בטלפון, בין ברוקלין לתל־אביב. אולי הוא נתקל ברעיון הבא על פרשת השבוע, פרשת "וישב", שמתארת את סיפורם של יוסף ואחיו. השבוע מתחיל אחד הסיפורים הדרמטיים והמפורסמים מכל – עד
עכשיו, כל פעם אח אחד ניצח אח אחר. קין רצח את הבל. יצחק הוא שהמשיך את אברהם, וישמעאל גורש. יעקב ועשיו לא הפסיקו לריב, עוד ברחם של אמם. עכשיו ליעקב יש 12 בנים, שיהיו 12 השבטים, והם צריכים ללמוד לחיות יחד, במודל חדש. לא הורדות ידיים, נתינת ידיים. זה האתגר שלהם וגם שלנו. אבל השבוע בפרשה השנאה בשיאה. האחים, כזכור, זורקים את יוסף לבור. חכמינו שואלים איך זה קרה, מה הסיבה לאיבה הזאת בין אחים ביולוגיים.
התשובה טמונה בפסוק הבא, שמתאר את יחס האחים ליוסף: "ויראו אותו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם, ויתנכלו אותו להמיתו". איך מגיעים למצב שבו הם מתנכלים להמית אותו? הכל מתחיל במילים הראשונות, שמתארות את הניכור: "ויראו אותו מרחוק". הם ראו את יוסף, אבל מרחוק. בלי להתקרב, בלי להכיר, בלי לדבר. מאז ועד היום, כדי למנוע מלחמות אחים, צריך לראות זה את זה מקרוב.
הסטטוס היהודי: "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת, שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְמַן הַזֶּה, עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִים. וְכָל שְמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה, הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵן, וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֵן, אֶלָּא לִרְאוֹתָן בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל נִסֶּיךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ" (הדלקת נרות חנוכה, ביום ראשון בערב)
