המשפטים האחרונים של השנה

1.

צריך אומץ כדי לכתוב את מה שרותי קליין כתבה לי. היא מורה בצפון, בתוכנית המצויינות "נחשון", וכמו מורים רבים מלאה סימני שאלה מול מדיניות משרד החינוך, ולא רק בתחום הקורונה. השבוע היא ביקשה להשמיע את קולה.

"הקשבתי לשרת החינוך בדיון השבוע בכנסת, ולא יכולתי להירגע. שני משפטים שלה לא נתנו לי מנוח. והם גם צוטטו שוב ושוב בתקשורת, אז בכל פעם נזכרתי מחדש. המשפט הראשון הוא: 'אני שומעת את הדיבור על ימי בידוד ופגיעה כלכלית ואני רוצה להגיד שהורים שיצטרכו להיות מבודדים בגלל ילד שנכנס לבידוד – זה יהיה על חשבון ימי חג ולא על חשבון ימי עבודה'. אח, כמה נפלא, הילד ייכנס לבידוד, אבל בחג. זה לא נורא שהוא לא יהיה בארוחת החג המשפחתית, שלא יפגוש את סבא וסבתא, זה ממש בקטנה אם לא יגיע לבית הכנסת ולא ישמע את השופר, לא הוא ולא ההורה שנאלץ להישאר איתו. ובכן, לתפיסתי החגים הם-הם החינוך. להפסיד אותם זה להפסיד נדבך בנפש – החל ממה שמקבלים בגיל צעיר בבית הכנסת ועד למפגש והסעודה המשפחתית בחג. ראש השנה הוא חלק מהחבילה החינוכית הבסיסית של כל ילד, שלא לדבר על יום כיפור וסוכות, ויש הרבה משפחות שלהן זה חשוב יותר מיום עבודה. לדחוף את ילדינו כמעט בכוח להעביר את ראש השנה בחדר בבידוד, זה לא חינוכי. המסר מהדברים האלה הוא שהיום העוצמתי הזה בכלל לא חשוב, הוא סתם עוד יום חופש, אז מה זה כבר משנה. העיקר לא להפסיד יום עבודה. זה האתוס של העם היהודי? בשביל זה הקמנו מדינה יהודית, כדי לדחוף את הבידודים דווקא לחגים?

המשפט השני מדכדך אפילו יותר. באותה ישיבה אמרה השרה, ואני מצטטת: 'אפשר ללמד פחות פרקים בתנ"ך, פחות אנגלית, פחות מתמטיקה, ולתת יותר מקום בהיבט החברתי, לאסוף מחדש את הילדים'. ללמוד פחות? זה המסר אחרי השנתיים האחרונות? בכל שיעור שאני מעבירה במחשבים – יש ערכים. בכל מפגש לימודי עם התלמידים – אני קודם כל מסתכלת להם בעיניים. לא צריך להגיד לנו, המורים, כמה ההיבט החברתי חשוב, אבל לתלות זאת בחומר? לדרוש בפומבי פחות לימוד? לשדר לתלמידים ולמורים לזלזל בלמידה, בשינון, בחקירה? מה אנחנו רוצים, לגדל בורים ועמי ארצות? מאיפה המשוואה הזו, שצריך לבחור בין חומר הלימוד לבין נפש התלמיד? ידע זה כוח, ואם אנחנו רוצים תלמיד חסון בנפשו אנחנו צריכים לתת לו המון ידע, וגם ים של אהבה".

תודה, המורה רותי. מרגיע לדעת בתקופה כזו שיש במערכת מורים כמוך.

2.

זה הטור האחרון לשנה זו. פרשת השבוע, פרשת "ניצבים", היא הצוואה של משה רבנו. היא כאילו נכתבה במיוחד לימים הדרמטיים האלה, של תחילת שנת הלימודים ושל ערב השנה החדשה. אין בה אפילו מצווה אחת, אבל יש בה עקרונות-על, ערכים יסודיים לתלמידים, למורים ולכולנו, כאילו משה רבנו מדבר אלינו כאן ועכשיו:

• "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" – לפעמים המילה אחדות נשמעת כמו קלישאה. משה רבנו מזכיר לנו שזו האמת הכי בסיסית, שצריך את כולנו ביחד בסיפור הזה. התרגלנו בשנים האחרונות לחשוב שהשאיפה שלנו, חלום הדורות, היא ממשלה כלשהי של 61. אבל זה המינימום, לא המקסימום. משה רבנו מציג חזון שאמור ללכד סביבו באמת את כולם.

• "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אסור להסתכל רק על הדור שלנו, רק על הכאן והעכשיו. יש לנו מחוייבות כלפי כל העבר וכלפי כל העתיד. כן, גם מי שכבר איננו, ומי שטרם נולד – הוא חלק מהסיפור. יש סיפור מפורסם על יצחק טבנקין, שביקש לחשוב לילה אחד, אחרי שאלה הרת גורל ששאל אותו דוד בן גוריון בקשר לעתיד היישוב היהודי. בבוקר אמר לבן גוריון מה דעתו, וכשנשאל מדוע התמהמה, השיב: "התייעצתי עם סבי שכבר נפטר, ועם נכדי שעוד לא נולד".

• "כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם. וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם". לא באנו להקים פה עוד מצרים, או עוד איראן, ואפילו לא עוד ארצות הברית. משה רבנו לא זכה להיכנס לארץ, אבל בשעותיו האחרונות הוא הזהיר את מי שיזכה להיכנס לכאן – לא להעתיק עבודה זרה של אחרים, וגם לא אידיאולוגיה של אחרים, אלא לבנות פה משהו משלנו.

• "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ". את הפסוק הזה ראינו מתגשם לנגד עינינו: לא משנה לאן התגלגלנו במהלך הגלות, בסוף חזרנו לכאן, מכל הגלויות והתפוצות והיבשות, בניגוד לכל היגיון וסטטיסטיקה. גם מי שעדיין רחוק, יכול לחזור לעמו ולארצו.

• "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". זה אפשרי. אנחנו מסוגלים. השאיפות האלה לא גדולות עלינו, הן מעשיות מאוד. לא בשמיים אלא כאן קרוב.

• "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". המסר האחרון הוא אולי החשוב ביותר – יש לנו בחירה חופשית. ערב ראש השנה ויום כיפור זוהי תזכורת שאפשר תמיד לחשב מסלול מחדש ולהתחיל מחדש. יש בחיים טוב ורע, ברכה וקללה, חיים ומוות – ובחרת בחיים.

שנה טובה.

הסטטוס היהודי: "כל השנה אנחנו שומעים אינספור קולות, רעשים ומסרים. המצווה המרכזית בראש השנה היא לשתוק – ולשמוע. כשמאזינים לקול השופר, אפילו מברכים על כך: ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר. בדרך כלל מניחים תפילין עם הידיים, אוכלים מצה עם הפה, אבל מה עושים במצוות שופר? רק מקשיבים". ("מעט מן האור")