מה לומדים מגרטה טונברג? טור לפרשת בהעלותך תשפ"ה

1.

לצד כל אירועי השבוע הסוערים, סיפור גרטה טונברג נראה לכאורה שולי ומשעשע, אבל אסור לזלזל בו. נכון, הוא סיפק כמה בדיחות טובות שרצו בקבוצות הווטסאפ, אבל מתחת לפני השטח מדובר בתופעה עמוקה הרבה יותר. השבוע נזכרתי בילדה הישראלית שהתחפשה לגרטה בפורים לפני כמה שנים. הוריה שלחו לי אז תמונה בגאווה. באותה תקופה משרד החינוך הכניס את סיפורה לתוכנית הלימודים, ומיליוני הורים בארץ ובעולם התלהבו ממנה – ילדה "אמיצה" ש"מחנכת" את כולנו.

השבוע גרטה הזכירה לנו שהמלחמה היא לא רק בעזה, אלא גם על התודעה – מול עולם פרוגרסיבי שבו הילד תמיד צודק יותר מהמבוגר, שבו חמאס צודק יותר מישראל. אין צדק, אין מוסר, אין טוב ורע מוחלטים – החלש תמיד צודק. זה מתחיל בתא המשפחתי: גרטה החלה את מאבקה בסירוב לטוס, ואמה חדלה מלטוס וויתרה על קריירת אופרה בינלאומית כדי לרצות אותה. ומזה יוצא מסר לעולם כולו – עלינו להתאים את עצמנו לכל מי שצועק.

המדהים הוא שליברליות קיצונית חוברת בסוף לאיסלאם אקטיביסטי קיצוני. גרטה – האייקון של מאבק האקלים האירופי – באה במשט מיוחד כדי לתמוך בנוח'בות. הייתה כאן לרגע אחדות לאומית בלעג כלפיה ובשמחה על הדרך שבה הסתיימה הפרובוקציה. אבל האמת היא שהבדיחה גם עלינו. כשגרטה טענה שנחטפה – צחקנו. אבל היא באמת נחטפה. נחטף השיח, נחטפה התרבות, נחטפה התקשורת והאקדמיה. כל אלה התנתקו לחלוטין מחללית האם – מהאמת, מהיושר.

לא חזרתי השבוע אל הילדה שהתחפשה לגרטה, אבל אין ספק: זה היה שבוע של הסרת תחפושות ומסכות.

2.

מאז שמחת תורה תשפ"ד כבר נכתבו כאן מילים רבות על הנשמות היקרות שעלו למעלה, ועל ההשפעה שלהן עלינו. והשבוע פנתה אליי דנה כהן עם עוד סיפור.

בעלה, אביעד כהן, יצא ב־7 באוקטובר יחד עם חברי כיתת הכוננות של היישוב שלומית כדי להציל את מושב פרי גן – ונפל. בימים האלה חל יום הולדתו, והוא אחד מ־43 הלוחמים שנפלו באותו יום. דנה סיפרה בסרטון שהפיצה: "היה חשוב לו מאוד לכבד את הוריו. הוא ממש האיר את העולם דרך המצווה הזו, דרך הקשר עם הוריו, אושרה ויצחק. אם תוכלו לעשות משהו קטן בנושא – זה ישמח אותנו."

יומיים לאחר מכן היא חזרה אליי, מוצפת בתגובות נרגשות. אנשים כתבו לה על פעולות פשוטות אך מרגשות שעשו בעקבות הסרטון: "החלטתי לצלצל להורים בבוקר, בנחת ולא בלחץ של סוף יום. גם תכננתי מראש מה אספר להם – לא עוד שיחה טכנית." מישהו אחר כתב: "ראינו את הסרטון שלך בדרך להורים לשבת. עצרנו עם כל הילדים במשתלה וקנינו להם זר פרחים חגיגי. הם ממש התרגשו." מישהי נוספת שיתפה: "היינו בשבת במלונית ליד הדיור המוגן של חמי וחמותי. כשדיברתי עם הפקיד שם על הסידורים, אמרתי לו שהוא עוזר לנו לקיים את מצוות כיבוד הורים – לזכר אביעד. הוא התרגש." אישה אחרת כתבה: "אני כבר יומיים שולחת להורים הרבה יותר תמונות וסרטונים של הנכדים. אני יודעת כמה זה משמח אותם." ונערה צעירה סיפרה: "החלפתי את אמא שלי בתורנות בישול לנשים שבעליהן במילואים, וגם ניקיתי את הבית לפני שההורים חוזרים."

התגובות זרמו גם מחו"ל. סטפני סוקול מניו יורק סיפרה לדנה: "אני מצלצלת עכשיו לאמא שלי וגם לחמותי לשיחה אמיתית, לא כזו 'על הדרך'. אני גם מתרגמת את הסרטון שלך לאנגלית ומפיצה אותו בקבוצות שלנו בשכונה."

אבל השיא היה כשאישה שדנה כלל לא מכירה כתבה לה: "אחרי הסרטון, הזמנתי את אבא שלי אלינו. אנחנו בנתק של עשר שנים. שבע שנים אנחנו גרים בבית החדש – והוא עוד לא ביקר כאן. מחר הוא מגיע. הכנתי את הילדים. הלוואי שנצליח להתקדם מהנקודה הזו, בצעדים קטנים ומלאי אור. תודה."

חשבתי לסיים בזה – אבל אז הגיעה גם הודעה מרווית, אמא של דביר רסלר, שנפל בשמחת תורה במוצב בעוטף. בתחקיר שפורסם לאחרונה תוארה גבורתו. היא כלל לא שמעה על המיזם של דנה, אבל השבוע חל יום הולדתו של דביר.

"דביר היה סמל של כיבוד הורים", סיפרה רווית. "עכשיו אנחנו שומעים עוד ועוד דברים חדשים עליו. אנחנו בית דתי, ודביר הלך בלי כיפה. כשהחברים הציעו לו לצאת בשבת, הוא סירב. אמר: 'אני יודע שזה יפגע באמא שלי'. הם ניסו לשכנע אותו ואמרו שהיא לא תדע, אבל הוא ענה: 'גם אם היא לא תדע, אני לא עושה משהו שיפגע בה.' הוא עמד בלחץ ונשאר מקובל ומנהיג. החברים שלו אומרים לנו: 'הייתם הדבר הכי חשוב לו.'"

ביום שבו דביר נשלח למלא את שליחותו בעולם – יום הולדתו – משפחתו מבקשת מאיתנו מתנה: להמשיך את שליחותו. "נשמח לשמוע על יוזמות לחיזוק מצוות כיבוד הורים."

יום הולדתו של דביר הוא היום, י"ז בסיון. כל אחד יכול להוסיף לשרשרת הזו את הסיפור הקטן־גדול שלו.

3.

עדכון לסיום:

פרשת השבוע היא בהעלותך, הפרשה השלישית בספר במדבר. אחרי כל ההכנות שתוארו בפרשות הקודמות, בהעלותך מתארת את תחילת המסע של בני ישראל במדבר – מהר סיני, שם קיבלנו את התורה, אל ארץ ישראל, המקום שבו אנחנו אמורים לקיים אותה.

המסע מתחיל ברצף של נושאים אופטימיים וחגיגיים: מצוות הדלקת נרות המנורה במשכן – עד היום סמל שבת אצלנו בבית; חגיגת חג הפסח הראשון אחרי היציאה ממצרים; קביעת פסח שני לאלו שלא יכלו לחגוג במועד; והשימוש בחצוצרות לצורך כינוס העם והכנתו למסע.

אבל בתוך האור הזה מופיעות גם בעיות. בני ישראל מתלוננים על התנאים, מתמרמרים על הדרך, מתגעגעים למצרים. משה לא עומד בזה לבדו – והקב"ה מצווה עליו למנות 70 זקנים, אנשי רוח, שיעזרו לו ויחזקו את העם לא רק מבחינה מעשית – אלא בעיקר מבחינה רוחנית ומוסרית. בלי רוח – אין מסע.

מבין הפסוקים הבולטים בפרשה: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אוֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" – שנאמר עד היום כשמוציאים את ספר התורה מארון הקודש, וגם דברי משה ליתרו: "ה' דִּבֵּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל" – כי למרות הקשיים, אלוקים רוצה בטובתנו ומדבר עלינו טובות.

שבת שלום.

הסטטוס היהודי:

"האדם נמצא בחייו בשני סוגי מצבים – בבית או בדרך. בבית הוא מוגן ושמור, באווירה מוכרת, אבל הדרך מלאה בסכנות ואתגרים. ספר במדבר הוא ספר מיוחד – זה ספר הדרך. מסע של 40 שנה במדבר. הספר מלמד אותנו איך האדם ממשיך את המשימה האלוקית שלו גם במדבר, איך התורה והערכים שלו מקיפים את כל חיי המציאות, בכל מסעות חייו." (חנן פורת)

השיעור השבועי לפרשת בהעלותך תשפ"ה

פודקאסט פרשת השבוע באנגלית: