מה עוד קרה השבוע?

1.

יש לי הרבה לומר על הממשלה החדשה המסתמנת, אבל נדמה לי שאם למדנו משהו בשנתיים האחרונות – זה לחכות, ולשתוק. כמה מלל מיותר, וכמה הבל מיותר, נאמרו כבר שנתיים באולפנים על מציאות ישראלית שתמיד מפתיעה ושוברת לכיוון בלתי צפוי. אנחנו חיים בעידן מופרע, אין הגדרה אחרת. כל דבר הוא "אמת לשעתה", או יותר נכון "אמת לדקתה". כשלפיד אמר "עלה בידי", הזכירו באולפנים שיש עוד 12 ימים. בעידן שבו בכל דקה יוצאים עשרה פושים פוליטיים, כבר עכשיו הלילה ההוא ביום רביעי, עם ה"עלה בידי", נראה כמו היסטוריה רחוקה. למחרת התברר שבקושי עלה בידי הקואליציה להעלות אפילו מועמד ליו"ר הכנסת, בלי הרשימה המשותפת.

12 ימים זה 288 שעות. 288 שעות שצריכות לעבור בבית משפחת שקד, בבית משפחת סילמן, אורבך, אלקין, השכל, הנדל, כהנא ועוד. 12 ימים זה 1,036,800 שניות, ובכל שנייה כזו הם מקבלים לפחות הודעת ווטסאפ אחת שמזכירה להם את ההבטחות שעל בסיסן נבחרו לכנסת. לרוב ההודעות, אגב, הם לא עונים. אחד הפעילים המרכזיים בימינה, שמתחרט כעת על כל מצביע ששכנע, אמר לי השבוע שלצד הכעס שלו על הפרת הבטחות הבחירות, הוא חש גם התעלמות. "הלכתי עם איילת כמעט עשור, למה היא לא מדברת איתנו? שתסביר מה קרה, שתענה לשאלות הקשות, לא מגיע לנו? תמיד חשבתי שנעשה אותה ראש ממשלה. עכשיו היא סוגרת פתאום ממשלה עם עבאס ומרצ, ואפילו לא עונה". תחשבו על מישהי שמקבלת אלפי הודעות כאלה ביום, מאנשים שהיא אוהבת ומכירה וזוכרת מהפגנות, מסיורים, מכנסי בחירות. כך שהפרשנות הפוליטית הנבונה ביותר כרגע היא: "נמתין".

2.

בתנועת החסידות מדגישים שכל דבר שהאדם רואה – הוא שיעור עבורו. הוא לא אמור רק להגיד מה דעתו על האחר שמולו, אלא לחשוב מה הלקחים שהוא יכול להסיק ממה שנגלה לעיניו. בואו נתבונן כך למשל על יאיר לפיד. מדהים מה אתה יכול להשיג כשלא אכפת לך מי מקבל את הקרדיט. את המשפט המפורסם הזה אמר הנשיא האמריקני הנרי טרומן, אבל מי שמימש אותו השבוע בגדול הוא לפיד. דווקא מי שמגיע ממחוזות הרייטינג והאולפנים, איפסן את האגו בצד לשנתיים. בשביל מטרת העל – להוציא את נתניהו מבלפור – הוא הסכים לחיבורים בלתי אפשריים ולפשרות שבכלל לא מבטיחות שהוא עצמו יגיע בסוף לבלפור. אפשר להתנגד לממשלה שהקים לבסוף, אבל יש הרבה מה לאמץ מהדרך הזו לחיינו האישיים.

3.

עוד ארבעה אירועים חשובים התרחשו השבוע, במקביל לפוליטיקה:

• אברהם פריד ואביב גפן הקימו ממשלת אחדות אמיתית. הם הופיעו השבוע פעמיים בבריכת הסולטן, ובסך הכול כ-11 אלף איש ראו אותם שרים ומדברים. קשה להפריז בעוצמת המפגש המוזיקלי ביניהם. כל אחד מהם הוא סמל של עולם תרבותי, לכאורה מנוגד. גפן אמר שם לקהל הדתי: "בעבר כתבתי עליכם משפטים מתוך בורות, ולא מתוך הבנה וידע. פגעתי גם בהרבה אנשים. אותי לימדו לומר סליחה, אז אני רוצה לומר מהבמה הזו סליחה אם פגעתי במישהו מכם". הסליחה התקבלה, במחיאות כפיים סוערות.
• מרים פרץ כבר לימדה את עם ישראל הרבה דברים. השבוע היא לימדה אותנו איך להפסיד. שני דברים היא אמרה להרצוג, אחרי שניצח אותה: "זכיתי להתמודד מול אדם יקר שאני מוקירה ומעריכה. אתם יודעים איזה כבוד זה להתמודד מול אדם ראוי?". וואו, איזה משפט מרענן ונדיר. ואז, כשיכלה להסתפק באיחולי הצלחה, בחרה לומר להרצוג ברגש: "אני מבקשת מכולם להתפלל עבורך". בטוח שלא צריך גם נשיאה חליפית?
• קשה לחשוב על מישהו שחיזק את עם ישראל במצוות תפילין יותר מתמר זנדברג. הצעת חוק ישנה שלה, נגד שידול קטינים לחזור בתשובה, נשלפה ערב הקמת הממשלה ועלתה לכותרות, בעיקר בגלל הניסוח המביך והעונש המוצע: שישה חודשי מאסר. זוהי כמובן "הצהרת חוק" ולא הצעת חוק, עם אפס סיכוי לעבור באמת, אבל מדהים איך אפשר להצית אש ויראלית בימינו. גם אש זרה הוצתה, והאיומים על זנדברג ומשפחתה הם כמובן מגונים, אבל גם אש של התלהבות. הרשת התמלאה תפילין, הרחובות התמלאו דוכני תפילין של חב"ד, ואנשים הרוויחו גם מצווה וגם לייקים. ישראלים שכבר שנים לא הניחו תפילין עשו זאת השבוע שוב, בזכות הסערה. היה מי שהציע לזנדברג להגיש עוד הצעות כאלה, נגד עוד מצוות, אבל כדאי לכולם, בכל הצדדים, לשים לב למנגנון שנחשף פה: כשאתה תוקף משהו בצורה מוגזמת, אתה בעצם מחזק אותו.
• מחדל מירון צריך להיחקר, אבל בימי השבעה התברר מחדל נוסף – חילונים וחרדים פשוט לא מכירים. רק בעקבות הטרגדיה, הגיעו מנחמים חילונים רבים לבתי האבלים החרדים, ולראשונה בחייהם שוחחו באמת. במלאות שלושים לאסון, התארגנה יוזמה ושמה "פותחים דלת". בלי פרסום ותקציב, מפה לאוזן, מווטסאפ ופייסבוק, התקבצו השבוע כ-1,500 חרדים וחילונים שפשוט פתחו את דלת ביתם ודיברו, ביותר מ-60 יישובים וערים בישראל. אנשים בני 20 וגם בני 50 אמרו שם את המשפטים הבאים: "זו הפעם הראשונה שאני נכנס לבית חרדי", או "זו הפעם הראשונה שאני מארח בסלון שלי חילוני". הצימאון הזה מעיד על משהו שצריך להמשיך. גם את המחדל הזה צריך לתקן.

4.

פרשת "שלח" מתארת את חטא המרגלים, שנחשב לאחד הקשים בתולדותינו. 12 מרגלים קיבלו משימה: לצאת מהמדבר לארץ ישראל, ולחזור לדווח מה ראו. עשרה מהם חזרו פסימיים, עם כותרות שחורות ומבהילות. רק שניים חזרו אופטימיים וסיפרו על הארץ המובטחת, ארץ טובה ומבורכת, שמחכה לנו אם רק נמשיך במסע.

פרשנינו מסבירים שחטא המרגלים נחשב לכל כך חמור כי הוא מלווה אותנו עד היום, בכל רגע: איך להסתכל על החיים? מה לחפש במציאות, את החשוך או את המואר? האם יש טעם להתאמץ כדי להגיע ליעד, או שעדיף להתייאש באמצע ולקטר?

משום מה, אופטימיות נחשבת לבריחה מהמציאות, ופסימיות נחשבת לריאלית, אבל זה לא כך. ההחלטה איך לפרש את הדברים – מהמדבר ועד לרגע זה – היא שלנו. שלא נחטא בחטא המרגלים. שבת שלום.

הסטטוס היהודי: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (פרשת השבוע, פרשת שלח)