מה עם היחס?

1.

נגיד שאי אפשר היה להתנהג אחרת מול הקורונה. נניח שלא יכולנו להתמודד טוב יותר עם האומיקרון. נניח. אבל מה על הגישה? על הטון? על היחס?

נתחיל בילדים ובבני הנוער. ישראל - מדינה עם שיעור ילודה גבוה בכל המגזרים, מדינה שהדמוגרפיה בה מדהימה, מדינה של ילדים - משדרת להורים לילדים קטנים: אנחנו לא סופרים אתכם. תוסיפו מאות שקלים להוצאה החודשית ברכישת בדיקות (אם בכלל תשיגו אותן), תשבו בבית עם ילדים מבודדים ותפסידו ימי עבודה בלי פיצויים, ובאופן כללי, תסתדרו לבד. כל כך יפה ביקשה השבוע מנחת ההורים עינת נתן להושיב פעם אחת באולפני החדשות מומחים לבריאות הנפש של ילדים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים. הגרפים שלהם – של דיכאונות, ניסיונות אובדניים, חרדות ורגרסיה - חשובים לא פחות מהגרפים של תחלואת הקורונה.

נעבור לאנשי הרפואה ואנשי החינוך. הם הרי חוד החנית, הם החזית, הסיירת המובחרת של המלחמה הזו. נגיד שאי אפשר לשנות את המדיניות כלפיהם (ואפשר) ולשפר את התנאים שלהם (ואפשר), מה עם היחס? מה עם סרטונים שמצדיעים להם, עם סיורים של שרים בשטח שמגבים אותם ושומעים אותם, עם יצירת תחושה טובה של משמעות וסולידריות?

ומה עם היזמים והעצמאיים? בנט, שלא הפסיק בעבר להתגאות בעברו כיזם, מעביר מסר פשוט: תהיו רק עובדי מדינה. תעבדו במקום שבו המשכורת פשוט נכנסת. אל תהיו יצירתיים, אל תפתחו עסק, מסעדה, מלון, מיזם תיירות או תחבורה או כל חברה צעירה וחדשנית. כי בזמן אמת שר האוצר יגיד שהוא לא מחלק לכם "מתנות" (כאילו שלא מדובר בכספי המיסים שלנו, אלא במתנות אישיות שלו) או יפטיר בזלזול ש"תחליפו מקצוע". ושוב, נגיד שהמדיניות ליברמן מוצדקת, נגיד, למה היחס כה מעליב?

דיברתי השבוע עם חברה, רופאת נשים שחזרה לעבוד במחלקת קורונה שנפתחה מחדש, ובעלה מנהל עסק תיירותי. היא עובדת מסביב לשעון, הוא לא עובד בכלל, והם הורים לשלושה קטנטנים שנכנסים ויוצאים מבידוד. מה עם להתייחס למצוקה שלהם לפחות באותה רצינות ודחיפות שהתייחסו למצוקה של מנסור עבאס מול הנטיעות בנגב?

2.

לא דיווחו על כך בכותרות הראשיות, אבל שני מוסדות ותיקים נעלמו השבוע מהנוף הירושלמי. אולי זה מסמל את התקופה כולה: המושג "חנות שכונתית", שהיא חלק מקהילה, חלק מההווי, חלק מנוף הילדות, אבל כנראה שכבר לא תהיה חלק מהעולם של הדור הבא.

נתחיל בחנות המכולת הקטנה של שערי חסד ורחביה. טקס קטן ומרגש נערך שם, בפינת הרחובות קק"ל ואבן שפרוט. תושבי השכונה התבקשו להגיע להיפרד משושנה, "שנמצאת כאן עבורנו כבר חצי מאה". מתחת לשלט הישן של גלידת ריאו, כשהמדפים של המכולת כבר ריקים, העניקו לה תעודת הוקרה: "לשושנה היקרה, בתודה על עשרות שנים של דאגה לתושבי השכונה, בכל מזג אוויר ובכל מצב, שירות עם חיוך לכל אחת ואחד. בהכרת תודה עמוקה וברכת בריאות טובה והצלחה ונחת מכל הצאצאים, שכונת שערי חסד רחביה".

משה, אביה של שושנה, נהג לקום בכל בוקר בארבע בבוקר כדי לפרוק את הסחורה. היא המשיכה אחריו. הנכד שלה נפרד השבוע וכתב על מקום שהיו בו "מוצרי צריכה בסיסיים, גלידות חמות בחורף, זיתים חמוצים במשקל, חצי כיכר לחם, סיגריה אחת לדרך, רשימה בהקפה המנוהלת במחברת בצורה מדויקת, חלות לשבת ביום שישי, מאוורר תקרה שבימי הקיץ הלוהטים לא הצליח לקרר את החנות, תנור ספירלה שגם בימים הקרים לא הצליח לחמם את החנות, שוקו ולחמנייה, קופה רושמת, ולידה - משה ואחריו שושנה, לבושים בחלוקים של פעם, וכל כולם לב טוב, רוצים לתת את השירות עם החיוך הכי גדול שיש".

לא רחוק משם, במדרחוב, ברחוב בן הלל, נסגרה באותו שבוע חנות הצילום המיתולוגית "פוטו שוורץ", אחרי 67 שנים. לאורך השנים עמדו שם בתור שמואל דיין אביו של משה דיין, שולמית שמיר רעיית ראש הממשלה והילד אבנר נתניהו. דורות של בני נוער חיכו ליד מכונת צילום המסמכים הראשונה בבירה, שהוצבה שם בשנות השבעים, ופיתחו תמונת צבע לרישיון נהיגה או לדרכון. אבל הטכנולוגיה, יחד עם הקורונה, הפכו את אחזקת החנות באמצע המדרחוב ליקרה מדיי. פוטו שוורץ ימשיכו לתת שירות און-ליין, אבל שערי החנות ייסגרו, כך החליטו בני הדור השני והשלישי של משפחת שוורץ, שמנהלים את העסק. גם מכונת פיתוח תמונות הפילם שעוד פעלה שם עד עתה – תעצום את עיניה.

זו לא סתם התרפקות נוסטלגית, זה מעבר לעידן חדש. את ההמתנה בתור, את ההיכרות האישית עם המוכר, את התחושה הביתית שמכירים אותך ורואים אותך, אי אפשר להרגיש עם שליח של וולט או אמאזון. אי אפשר להחיות בכוח מקומות לא רווחיים, אבל כל עוד יש לכם בשכונה חנות כזו, תיכנסו אליה, רצוי עם הילדים.

3.

הרבה דברים קורים לראשונה בהיסטוריה – בפרשת השבוע, פרשת "בשלח": ראשית, ים סוף נקרע לשניים ובני ישראל עוברים בו ביבשה. אחר כך, "שירת הים" המפורסמת בוקעת מפי העם הנרגש רגע אחרי שהם עוברים את הים, ולכן קוראים לשבת הזו עד היום "שבת שירה". ובנוסף, הם גם מקבלים לראשונה את מצוות השבת.

השבת שינתה את תפיסת הזמן של האנושות. בדף הפייסבוק ששמו "מדענים דתיים" קראתי השבוע איך במהלך המהפכה הצרפתית, רצתה צרפת להיפטר מהסממנים הדתיים, ולכן חילקה את ימי השבוע לפי מספר האצבעות שיש לנו בשתי הידיים, כלומר לעשיריות. כן, כן, עשרה ימים בשבוע. זה החזיק מעמד זמן קצר בלבד, ובצרפת בלבד, והשבת שבה וניצחה.

יש גם עדויות לכך שבתרבות יוון העתיקה לעגו ליהודים על השבת. הם נחשבו לעצלנים, כי לא עבדו שביעית מהזמן. היום העולם כולו מבין כי לא מדובר ביום של בטלה, אלא ביום של הטענה. דווקא מי שמקצה יום אחד למנוחה ולקדושה ולעצירה – לא נשחק ושומר על רעננות.

כשעוסקים בניהול זמן, נהוג לומר שצריך להבחין בין דברים חשובים לבין דברים דחופים. במשך השבוע, הדברים הדחופים עלולים לכבוש את רוב סדר היום שלנו. בשבת, לעומת זאת, אנחנו מתמקדים בכל מה שחשוב אבל לא דחוף: משפחה, קהילה, לימוד, תפילה, שיחה, שירה, נשמה.

ואולי לא סתם אנחנו מקבלים את מצוות השבת בפרשה רגע אחרי יציאת מצרים. זה באמת מעיד על כך שיצאנו מעבדות לחירות. שבת שלום.

הסטטוס היהודי: "כששרו את שירת הים, עלו בני ישראל מעולם הדיבור לעולם עליון יותר – עולם הניגון. בעולם הדיבור, כשאחד מדבר האחרים צריכים לשתוק, אחרת שומעים רעש. אנשים לא יכולים לדבר ביחד. בעולם השירה, שהוא יותר הרמוני, אנשים יכולים לשיר ביחד וזה נפלא שמצטרפים עוד ועוד קולות" (ר' שלמה קרליבך על שירת הים בפרשת "בשלח")