רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

עצות שיכולות להציל

1.

השבוע פנתה אליי אישה משדרות. היא מנהלת את אחד המקוואות בעיר, תמורת משכורת צנועה מאוד ותחת איומי רקטות. היא הפנתה אותי לנאום של מתן כהנא, שר הדתות הנכנס. היא נעלבה.
אולי זה טיפשי להתמקד בכך, כי נאמרו בכנסת כל כך הרבה מילים נוראיות השבוע, נדמה לי שהשיא האחרון הוא ח"כ אלי אבידר, שאמר לח"כ גלית דיסטל-אטבריאן: "גבירתי, אני חושב שתעשי חסד אם תוותרי על הדיסטל, אני מכיר את עודד, זה לא מתאים". בימים שלפני כן האופוזיציה תקפה בבוטות את עידית סילמן, ה"ילדה". יש כל כך הרבה דברים שאופוזיציה חכמה יכולה לעשות מול הממשלה הזו, למה לקלל ולבזות? מה נותן השיח הנמוך הזה?
ואחרי כל זה, הקוראת משדרות נעלבה דווקא מנאום שלא שמענו עליו. הלכתי לבדוק. "73 שנים שהיהדות היא הגורם לשסע וקיטוב במדינת ישראל!", צעק שם כהנא על חברי הכנסת החרדים, והבטיח כמובן לשנות הכל מן היסוד, כאן ועכשיו. את הסבלנות והפתיחות הרבה שהוא מפגין בימים אלה כלפי רע"מ ומרצ, הוא לא מפגין כלפי ש"ס. הוא לעולם לא יצעק ככה על מירב מיכאלי, שיש להניח שיש לו מחלוקות גם איתה. על ש"ס אפשר.
"ככה להתחיל, להודיע שעד היום הכל היה רע? שהיהדות היא רק גורם לקיטוב ולשסע? את יודעת כמה נשים לא-דתיות מקבלות מאיתנו שירות?", היא שאלה בכאב. נדמה לי שהגישה שהיא מציעה בריאה וצנועה יותר, לכל השרים בכל המשרדים שאליהם נכנסו. שימו לב ללפיד, שבשבוע שעבר סיפר שמצא "הרס והזנחה" במשרדי הממשלה, והשבוע ידע לומר בצדק בזכות מי הושג הסכם השלום עם האמירויות. כמו כהנא, גם שר הבריאות הורוביץ, שקיבל מדינה מחוסנת עם אפס תחלואה, אמר שהוא נותן למה שהיה לפניו "ציון נכשל". ובכן, היו כאן אנשים טובים גם לפניכם. עשו ועבדו פה קשה גם קודם. נכון, יש כשלים, ותמיד אפשר לשפר.
כהנא תקף את קודמיו כאילו עשו רק "חילול השם". בלי אבל, בלי הסתייגות. עד שהוא הפציע, הכל כלום. אז אולי צריך לומר את המובן מאליו: 73 שנים שהיהדות היא מה שמחבר ומאחד בינינו. גם אם יש מה לתקן בממסד, נבנתה פה מערכת סטטוס קוו של כשרות, קבורה, נישואים ועוד. ומה עם הרבנים הראשיים הנערצים הרב עוזיאל, הרב הרצוג, הרב עובדיה יוסף, הרב ישראל מאיר לאו, הרב מרדכי אליהו? הכול חלק מהפילוג הנורא? מה עם רבני ערים מעולים, או רבני יישובים מצוינים, וגם רבניות כמובן, שעובדים ממש כעת במסירות נפש ברחבי הארץ? כמה רבנים עורכים חופות, או להבדיל הלוויות, בשעות לא שעות? כמה אנשי חברא קדישא עבדו במסירות נפש בשנת הקורונה הזו? לפעמים לא הקללות הבוטות מעליבות, אלא דווקא המשפטים המנוסחים היטב.

2.

יותר ממיליון וחצי ילדי הגנים ובתי הספר היסודיים יצאו השבוע לחופש הגדול. כל הטוב וכל הרע של העולם מחכה להם בחודשיים הקרובים, גם בחוץ וגם בבית. איפה החופש הגדול של ילדותנו, מול הטלוויזיה החינוכית, ואיפה הם. דיברתי השבוע עם רן יהושע, מנהל פרויקט "לתת פה", שעוסק כבר שנים במוגנות ילדים. ארבעת העקרונות שהוא ניסח יכולים להציל נפשות, ממש כך.
העיקרון הראשון הוא עיקרון ההרחקה. ניתן לדבר על כל נושא, גם נושא רגיש, אם מדברים עליו בהקשר רחוק יותר, לא מיידי. "בתחילת החופש", ממליץ רן, "כדאי לערוך ישיבה משפחתית, ולדמות מצבים: אני הולך לקייטנה ומרגיש לא טוב, מה לעשות? אם אני חוזר הביתה ואין מפתח, מה לעשות? ואם קפצה תמונה ממש מפחידה או תמונה של מישהו בלי בגדים בטלפון, מה עושים? ואם מישהו לא שמר על פרטיות הגוף שלנו, מה עושים? צריך 'לשחק' עם הילד ולתרגל מצבים כאלה, בלי להלחיץ כמובן. זה יעזור בזמן אמת, חלילה".
העיקרון השני עוסק במבוכה, בבלבול. ילדים ואפילו מבוגרים שנפגעו מינית, לא מרגישים לעתים פגועים אלא מבולבלים. הם לא מבינים מה קרה ולא יודעים אם זה בסדר. "כהורים, ננסה לשתף באותנטיות את הילד במקרה מבלבל שקרה לנו", מציע רן. "למשל: הלכתי לחנות והמוכר עבד עליי, ושילמתי המון כסף על שטות שבכלל לא רציתי, ופשוט לא הצלחתי להגיב במקום. הרגשתי מבוכה, ועכשיו אני חוזר הביתה ומספר את זה ומנתח יחד. זה כמובן מקרה קליל, אך המטרה היא שכאשר ילד מרגיש מבולבל – שיבוא לספר".
העיקרון השלישי הוא – בחירת סימן. לפעמים ילד רוצה לספר, אבל פוחד מתגובת ההורים. "בואו נבחר סימן שיהיה מעין 'תעודת ביטוח' לתגובת ההורה. נשאל את הילד: שמעתי שהרבה ילדים לא מספרים להורים שלהם על טעויות או על דברים לא טובים שקרו להם, כי הם מפחדים מהתגובה, זה קורה גם לכם? נציע לילד סימן שאם הוא משתמש בו – אנחנו נגיב בצורה מתונה, מקבלת. אצלנו בבית יש משפט כזה: 'אבא אני מספר לך משהו אבל אל תכעס'. אני מפנה זמן ומקום ויושב להקשיב, בלי לכעוס".
העיקרון הרביעי קשור בחברים שסביב הילד. "ככל שהילד מתבגר, החברים יותר משפיעים עליו מההורים. לכן ילד צריך לקחת אחריות על החברים שלו, לווסת אותם אם צריך. כשמדובר בשתיית אלכוהול בגיל הנעורים, זה אחד המנגנונים הכי חזקים, חבר שאומר לך די. לכן כדאי לשאול: תגיד, מה זה חבר טוב? מתי תגיד לחבר שלך שהוא חצה גבול, ולא כדאי לו להמשיך? מתי חייבים לערב מבוגרים (בריונות, מצוקה נפשית, פגיעה)? האם חבר טוב זה אחד שלא 'מלשין', או אחד שבאמת אכפת לו ממך?".
ואחרי כל זה, ואולי בזכות כל זה – חופש נעים.

3.

הפסוק שהוא לדעתי האופטימי ביותר בתורה מופיע בפרשת השבוע, "פנחס": "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ".
קורח, כזכור, ניהל מחלוקת עזה וטרגית נגד משה רבנו. לבסוף רבים מאנשי קורח מתו, וזה נראה מובן מאליו שהבנים של קורח ימותו יחד איתו. אבל לא. חז"ל מספרים שברגע האחרון הם התחרטו, ולכן ניצלו: "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ".
כמה מפתיע. אפילו אם אתה בן של קורח, אפילו אם המחלוקת כבר התחילה, אפשר להתחרט. גם בימינו: בן של עבריין לא חייב להיות עבריין. אדם שבחר מסלול לא נכון יכול להתחרט. גם אם הסתבכנו, גם אם הכול נראה אבוד, גם אם הסביבה משפיעה עלינו מאוד – אפשר לעצור, אפשר לשנות, אפשר להשתנות. תמיד אפשר לבחור נכון.


הסטטוס היהודי: "אין בן אנוש עשיר או בעל עוצמה היכול להעתיק עם שלם ממקום למקום. רק רעיון יכול לעשות זאת. הסיסמה עתיקת היומין שלנו היא 'לשנה הבאה בירושלים'. עכשיו עלינו להראות שחלום רחוק זה יתורגם לרעיון בהיר ומזהיר". (בנימין זאב הרצל, שיום פטירתו חל השבוע)

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.