רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

על סערת האינסטגרם | פרשת חוקת תשפ"ב

פרשת חוקת תשפב
הכנסת, קמפיין "שעשני אישה", סוף שנת הלימודים

1.

זה היה שבוע שבו ראינו מופת של מנהיגות. תענוג היה לראות איך דמויות מובילות יודעות לנווט, לנהל, להביא אותנו לחוף מבטחים.

אני לא מדברת כמובן על הכנסת, אלא על העולם המקביל, זה שבו רובנו חיים. רוב הישראלים היו השבוע במסיבות סיום, מגני הילדים ועד האוניברסיטאות. הורים ואחים וסבתות התייצבו נרגשים לאינספור טקסים בכל רחבי הארץ. היומן של רבים התמלא, כמו שלי, גם באירועי הסיום של חוגי הילדים. זו הייתה משרה מלאה, אבל היה בכך גם משהו מנחם. קיבלנו הזדמנות לפגוש מנהיגים אחרים – מורים ומנהלים, רבנים ורבניות, גננות ומרצות. 

אנחנו עוקבים כבר שנתיים אחרי 120 ח"כים שלא מצליחים להרכיב ממשלה יציבה של יותר מ-61 מנדטים. רובם זמניים ומתחלפים, לא מותירים חותם משמעותי, עוסקים בדילים ובקומבינות שקשה היה כבר לעקוב אחריהם השבוע ונדמה שבנט שבר כעת שיא בתחום. הוא הכריז שהוא פורש, בעוד ההצהרה לא משנה במנדט אחד את מפת המנדטים. אין שום בייס בוחרים שחיכה להודעה הזו, לכאן או לכאן.

ובעודנו עוסקים ללא הרף ב"מנהיגים" הפוליטיים האלה, אנחנו שוכחים שיש גם מנהיגות צבאית, כלכלית, אזרחית, חינוכית, תורנית, יזמית, תרבותית ועוד ועוד.

בשבת, ג' בתמוז, יציינו 28 שנים לפטירת הרבי מלובביץ', אחד המנהיגים המשפיעים במאה האחרונה. עוד תזכורת לכך שמנהיגות לא נקבעת רק בקלפי.

 

2.

הסיפור שנחשף השבוע בתוכנית של גיא פינס אינו סיפור רכילותי, אלא סיפור מהותי: משפיעניות קיבלו כסף כשהצטלמו לקמפיין על משפחה, זוגיות וטבילה במקווה.

זהו מסע פרסום חדש שקורא לנשים לחפש בגוגל "שעשני אישה", וללמוד על טהרת המשפחה. לא סתם נוצרה כזו סערה, לא סתם לכל אחד יש מה לומר. זו סוגיה מרתקת, כי יש כאן התנגשות של שתי דתות – היהדות והאינסטגרם.

בין כל הבדיחות המעולות, הממים והגגים, הנה כמה מסקנות שלי:

ראשית, היהדות יוצאת מהנפתלין. מהבוידעם. פתאום היא נוצצת כמו גיא פינס. יש מי שמרגיז אותו שהיא מזוהה עם סלבז. שהיא קולית, ויראלית, מעודכנת. שהמקווה לא שייך רק לסבתא אלא גם לנכדה. הפרשת חלה והנחת תפילין כבר כבשו את הרשת באופן אורגני, לא ממומן, והנה גם המקווה. והפעם, שומו שמיים, גם קיבלו תשלום על ימי הצילומים. לא התוכן השיווקי מפריע כאן, הרי הרשתות רוויות בקידום ממומן לכל קשקוש, אלא העובדה שגם התורה יודעת להשתמש בכלים האלה.

אבל שנית, ברמה האישית, אני גם מבינה את מי שחש קצת לא נעים. אי אפשר רק לצעוק "אנטישמיות" מול כל ביקורת. בסופו של דבר מצווה, משהו ערכי ורוחני, מקודם כמו קפה עלית או קוקה קולה. נדמה לי שחלק מהמבקרים, גם אם הם נשמעים ציניים ובוטים, עושים זאת באמת מתוך כבוד לתורה, מתוך הערכה ליהדות. בסוף אנחנו העם שמכונה עם הספר, שהביא לעולם את עשרת הדברות, שמתוכו יצאו רש"י והרמב"ם. אולי טוב שהוצב השבוע גבול כזה, כדי שכל מנגישי התורה ברשתות, ואני מדברת גם על עצמי, ילמדו פה שיעור. 

 

לפעמים אנחנו קצת מתבלבלים מרוב רצון במגניבות ובקלילות, מרוב רצון לרדד הכל לאורך של סטורי ולפורמט של סרטון טיקטוק ויראלי. התורה היא מעל זה. 

ושלישית, הדיון בשאלה המרתקת על גבולות הערבוב בין קודש לחול, גלש  גם לסתם זלזול במצווה עצמה. לא זלזול בעטיפה, בקמפיין, אלא ביהדות, בנשים שהולכות למקווה, בזוגות ששומרים על טהרת המשפחה. לפני כמה ימים ביקרתי באתר חפירות חדש ומרגש ליד הכותל המערבי. נחשף שם מקווה עתיק מתקופת בית המקדש, שם כהנים נהגו לטבול. מושגי הטומאה והטהרה מלווים גברים ונשים ביהדות כבר אלפי שנים. סיפורים על טבילה במקווה במסירות נפש, בסיביר או בתימן, הם חלק מההיסטוריה שלנו, ואף סבתא לא עשתה את זה בשביל לייק. המקוואות יהיו פה הרבה אחרי האינסטגרם. 

כמו שבת וחגים כשרות, יש ערכי נצח שליוו, מלווים וילוו אותנו. דורות של אנשים שראו את עצמם מתקדמים, חדשנים ומשכילים כבר לעגו להם וחשבו שזוהי נחלת העבר. צוחק מי שצוחק אחרון. 

ולסיום, כמו בכל פרשייה כזו, פרופורציה: כתבתי השבוע לחברה שלי, שעובדת כבלנית, מה דעתה על הסערה. היא שאלה איזו סערה. אצלה במקווה במרכז הארץ, כמו בכל שבוע, טבלו גם השבוע נשים שמוגדרות חילוניות, מסורתיות, דתיות וחרדיות.

3.

חמישה דברים על פרשת השבוע, פרשת חוקת: 

  1. הפרשה נפתחת בתיאור מצוות הפרה האדומה, מצווה שלא ברור מה הטעם והסיבה שלה. פרשנינו מוצאים פה מסר: יש סוד ועומק בעולם, צריך לקיים גם את מה שלא מבינים עד הסוף.
  2. בפרשה מתוארת הפטירה של מרים הנביאה ושל אחיה, אהרון הכהן, שני מנהיגים שהיו אהובים מאוד על העם. 
  3. האבל על אהרון ארוך ומשמעותי במיוחד שכן הוא היה "אוהב שלום ורודף שלום". לא רק אוהב שלום אלא רודף אותו בצורה אקטיבית, יוצא ממקומו כדי להביא שלום בין אנשים.
  4. . גם משה רבנו אחיהם, המנהיג השלישי של יציאת מצרים, מתחיל במובן מסוים להיפרד מאיתנו בפרשה הזו: הוא מתבשר שהוא לא ייכנס לארץ ישראל. העם ימשיך בלעדיו. הסיפור שלנו גדול גם מהמנהיג הכי גדול שלנו. 
  5. בהמשך הפרשה, העם שר את "שירת הבאר", שירה של אמונה ושמחה ותקווה. זו הוכחה לכך שהתיבור הגיע לעצמאות רוחנית, גם אם דור המנהיגים הולך לעולמו.

הסטטוס היהודי:

"אלוקים ברא את העולם כך שלכל אדם מראה ייחודי, ולא ייתכן ששני נבראים יהיו זהים לגמרי. הסיבה לכך היא שלכל נברא יש תפקיד אישי, שאינו שייך לנברא אחר, והתפקיד הזה חיוני לצורך הגשמת תכלית הבריאה" (הרבי מלובביץ', 28 שנים לפטירתו)

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.