פעם לשאלה "איפה אתם בחגים" הייתה משמעות אחרת: איפה אתם מתארחים, לאן אתם נוסעים. מי שמקשיב בימים האחרונים לעדכוני הקורונה, מבין שהשנה השאלה הזו תהיה שונה: האם אתם מתפללים בראש השנה בגן השעשועים שמתחת לבית? במרפסת שלכם במניין עם השכנים? או בפארק הציבורי?
אלול של שנת תש"פ ותשרי של שנת תשפ"א צפויים להיות מאתגרים במיוחד. כמיליון איש רגילים להגיע לכותל לסליחות, ורובם לא יוכלו לבוא. כדי לשמוע את תקיעת השופר בראש השנה נצטרך להתאמץ, ולא נוכל פשוט להצטרף למניין של מאות אנשים. גם ב"כל נדרי" ובנעילה ביום כיפור לא נצטופף עם כל השכונה בבית הכנסת.
האחריות עוברת אלינו. חוויית החגים יקרה למיליוני ישראלים, וחבל להיזכר ברגע האחרון כשאפשר לחשוב ולהיערך כבר מעכשיו, תוך הקפדה על ההוראות. יש קהילות שכבר שוכרות צילייה או אוהל פתוח, יש עיריות שכבר ממפות גנים ציבוריים וחושבות איך לחלק אותם, וצריך כמובן לשמור מקום לכל מי שלא מגיע לבית הכנסת כל השנה, אבל ירצה לקחת חלק.
האחריות היא לא רק פיזית אלא גם רוחנית. כמו בליל הסדר, נמצא את עצמנו לצערנו בלי כל ה"מסביב": בלי קהילה ענקית, בהרכב משפחתי מצומצם, מתרכזים נטו במהות החג. כי אחרי הכול, הקורונה היא זמנית, וחגי תשרי הם נצחיים.
אז איפה אתם בחגים?
