ספר "דברים" שמתחילים לקרוא השבוע מורכב כולו מדיבורים, דברים של משה רבנו לעם. בדיוק כשהתחלתי לקרוא אותו, קיבלתי את הקטע הנפלא הבא שכתב הרב הלל מרצבך מהיישוב יד בנימין על תרבות האימוג'ים, ועל השינוי המהיר והקיצוני שחל בתרבות הדיבור שלנו:
"האמת היא שהם ממש חמודים. סמיילי מחייך, כועס או בוכה. במקום לכתוב הרבה מילים אפשר להביע רגשות במהירות ובקלות. אבל זו בדיוק הבעיה. כמות הנשיקות שאני מקבל באימוג'ים לא מתקרבת לסך הנשיקות שקבלתי בחיי. כל חבר שבקושי יודע את שמי שולח כתגובה לתאריך יום הולדתי עשרות אימוג'ים של 'נשיקה באוויר', כאילו שהוא בני השב מהכלא הסורי אחרי שנים.
עד לא מזמן היינו צריכים להתאמץ כדי להביע אהבה. אינני מדבר על כתיבת סרנדות, אלא לחשיבה של שנייה: האם המילים 'אני אוהב אותך' הן באמת במקום? היום בלחיצת אימוג'י של 'לב' כפול 100, יצאתי ידי חובת התייחסות, ואני יכול להתפנות להודעה הבאה. יש משהו לא אמיתי בכל הסיפור הזה. חוסר איזון כללי. כשאני שולח את האימוג'י 'נקרע מצחוק' אחרי בדיחה חביבה שנשלחה, זה משקף צחוק שצחקתי, או שבקושי יצא לי חיוך אבל לא רציתי לייבש את השולח? כשאני שולח אימוג'י 'כועס' של פרצוף אדום עם אוזניים ונחיריים מעלות עשן, האם זו באמת תחושתי?
לאחרונה, לא נעים, מישהו באחת הקבוצות שיתף שנפטר קרוב משפחתו. בזה אחר זה העלו חברי הקבוצה אימוג'י 'בוכה'. בכך כאילו אמרו: אני יוצא ידי חובת 'משתתף בצערך', הלווית המת וניחום אבלים. האימוג'י בכה בשבילם. האם מישהו מהם הוריד דמעה? או אפילו חשב לרגע על החבר שכעת בוכה באמת על מות קרובו? האימוג'ים מונעים מאתנו להתאמץ במחשבות, מסירים מאיתנו את הדרישה לכתוב משהו אישי, מצמצמים לנו את העומק הנפשי ופוגעים ביצירתיות שלנו להביע את עצמנו. בסוף כולם יודעים ש-1000 נשיקות וירטואלית לא שוות אפילו חיבוק אחד אמיתי. בפעם הבאה, רגע לפני שפרצוף מצויר יביע את רגשותיהם, נסו לחשוב אם כמה מילים אישיות ואמיתיות שלכם לא עדיפות".
