איך אנחנו מתייחסים להתחלות שבחיינו? פרשת השבוע, פרשת "כי תבוא", מתארת את טקס הביכורים: החקלאי יוצא לשדה, רואה את הפרי הראשון שהבשיל, ובמקום לקחת ביס – שם אותו בטנא ועולה איתו לירושלים בתהלוכה חגיגית, שם הוא מודה על כל מסע חייו ועל כל מסעו של עם ישראל. יש פה אמירה חשובה: במקום להיכנס הביתה ולאכול, הוא מחבר את התאנה או הרימון שגידל אל כל תולדות האומה.
פרשנינו מסבירים כי ההתחלות, הרגעים הראשונים, הביכורים שבחיינו – צריכים לקבל יחס מיוחד ותשומת לב רבה. ממש כמו אותו חקלאי שלא לוקח את הפרי הראשון לעצמו, אלא מחבר אותו אל הנצח, כך גם אנחנו צריכים לקדש את ההתחלות: אנחנו בפתיחתה של שנת לימודים, שתמיד נפתחת בהתרגשות, ובתחילתה של שנה חדשה, שמתחילה תמיד בשופר, בתפוח בדבש, בסעודות ובתפילות חגיגיות.
הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, ביקש שנתייחס אל ה"ביכורים" שבכל יום, אל הדקות הראשונות אחרי שקמנו, וקבע: "יש לשים לב ל'ראשית' של היום: מחשבה ראשונה, דיבור ראשון, מעשה ראשון". האם אנחנו קמים עם מחשבה אופטימית או פסימית? מה המשפט הראשון שיוצא לנו מהפה, קיטור או משהו חיובי? ומה הדבר הראשון שאנחנו עושים, האם זה מעשה שימשוך אחריו את כל המעשים לכיוון טוב? טקס הביכורים הוא לא היסטוריה רחוקה, הוא מתקיים בחיינו שוב ושוב, צריך רק לשים לב.
שבת שלום.
