איפה הרצון שלנו?

ילד קטן יכול ללכת כל היום עם חולצה מוכתמת בבוץ, ובכלל לא יהיה לו אכפת. הוא לא ירגיש שהלכלוך מפריע או לא הולם את מעמדו. אבל אדם מבוגר? גם כתם קטן יטריד אותו. הוא בוגר.
בתחילת הפרשה אלוקים מספר למשה על השלב הראשון וההכרחי של היציאה לחירות: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם".
בספר "שפת אמת" כתוב שהכוונה היא שבני ישראל כבר לא יוכלו לסבול את הגלות הזו, כבר לא תהיה להם סבלנות לעוד יום אחד של עבדות.
במשך 210 שנים הם עבדו שם בפרך. כמו ילד קטן עם חולצה מלוכלכת - הם לא הרגישו כמה שזה לא מתאים להם להיות עבדים.
הצעד הראשון בדרך להפיכתם לבני חורין הוא שהעבדות תימאס עליהם, שהם יאמרו: עד כאן, אנחנו לא יכולים לסבול את זה יותר!
הדבר שאולי הכי מעכב אותנו מלעשות תיקון ושינוי בחיים, הוא שאנחנו בכלל לא מרגישים שהמצב שלנו דורש תיקון. התרגלנו, נוח לנו, אנחנו לא מודעים לאפשרות אחרת או אולי מפחדים ממנה - אז אנחנו מקבלים את המציאות כמו שהיא ומשלימים איתה.
התנאי הראשוני להתקדמות הוא ההבחנה הברורה בין טוב לרע, ההבנה שאנחנו ראויים למשהו אחר, שאנחנו צריכים לגדול. מכאן נפתח הפתח לשינוי גדול. ליציאת מצרים.
יהי רצון שגם בנושאים האישיים וגם בנושאים הלאומיים - התודעה שלנו תגדל, ונצא לחירות.