"אני מרגיש שהמרחב פה צריך אופטימיות ומילים טובות, אז משתף", כותב אריה אקרמן מקריית שמונה, ומספר כך:
"ביום חמישי הגעתי לבית שלנו בקריית שמונה. שלחתי בקבוצת הווטסאפ המשפחתית תמונות מווילת האירוח: המרזבים שאף אחד לא פתח במהלך חורף עמוס גשמים, יצרו רטיבות שהרסה את תקרת הקומה הראשונה. הבריכה הפכה לביצה. קוצים בגובה מטר החליפו את הגינה המטופחת ואל השיממון והעזובה הצטרפה גם חתולת רחוב שהחליפה את השועל בסצינה שכאילו נלקחה מסיפור חורבן בית המקדש...
את הדממה הזו, מחרישת האוזניים, דממה שבין אזעקה לנפילה, דממה חסרת צחוק של ילדים ואורחים, פילחה הודעת ווטסאפ קולית של נער בן 17, הבן היפה שלי, שבדיוק היה בכנרת עם חברים שנחשפו יחד איתו לתמונות ששלחתי:
'אבא, דוד ובניה אמרו שכשתיגמר המלחמה הם יבואו לכמה ימים לעזור לנו. אנחנו נצבע, נשתול, ננקה את הבריכה. אתה תדאג שיהיה מה לשים על המנגל בערב, ואם צריך אביא עוד חבר׳ה מאלב״ש (ישיבת אלוני הבשן)'.
התיישבתי רגע להתרגש. מהילד הזה, מהחברים שלו, מהמורים שלו… מהרב רן, ראש הישיבה, שאמר לנו לפני כיתה ט' שהמשימה שלו היא לגרום לנערים האלה להסתכל במראה ולאהוב את מה שהם רואים. כמה שהייתי סקפטי, וכל כך הצליח לו, וגם לנחמיה סגרון, ולשאר הצוות המיוחד הזה.
אז חשבתי שבין כל הצעקות וההאשמות ההדדיות, זה בעצם כל מה שאבא שלנו בשמיים כל כך רוצה לשמוע מאיתנו:
'אל תדאג, אבא, אני והחברים שלי נבנה את הבית שלך בחזרה, אתה רק תדאג שיהיה מה לשים על המזבח...'.
ואמנם חזרתי בתשובה בגיל 30, ואיפה אני ואיפה הוא, אבל לרגע אחד קטן, אל מול השיממון וחתולת הרחוב שהחליפה את השועל שיצא מבית המקדש שנחרב, הרגשתי בעומק ליבי את האופטימיות של רבי עקיבא.
וברגעים האלה, הכי קשים, תזכרו בבקשה גם אתם שאנחנו דור הגאולה. ואבא, אל תדאג, אנחנו נבנה לך בחזרה את הבית".
תודה, אריק. אמן.
