בשיא הקושי - תביאו כיסא

כבר כתבתי פה על הצורך ברגישות-שיא. על כך שאנשים רבים נמצאים על הקצה, מתמודדים נפשית. על כך שצריך מרחב מוגן, ולא מרחב רעיל. על הצורך במחוות אנושיות קטנות, בחיבוק, בתשומת לב, באנושיות.
קיבלתי תגובות רבות, והנה אחת מהן. טלי ורסנו-אייסמן, מסבירנית פיקוד העורף לילדים, כתבה את הסיפור הקטן-גדול הבא: "ביקרתי בקיבוצי העוטף. פגשתי את הבתים השרופים, השבורים, והסיפורים התגלגלו במדרכות. לכל בית – סיפור. נכנסתי לבית משפחת בכר. משפחה שלמה נלכדה בממ"ד למשך 22 שעות בלתי נתפסות.
מחבלים פרצו לביתם, הציתו אותו, והם נותרו כלואים במרחב הבטוח היחיד שנותר. 22 שעות. בלי מים. בלי שירותים. טלפון אחד בלבד קישר אותם לעולם החיצון. מסביב – רק קולות הזוועה, האש, והחרדה המשתקת.
כשכוחות צה"ל הגיעו סוף סוף, התגלתה בעיה נוספת - דלת הממ"ד לא נפתחה. המשפחה המותשת נאלצה להיחלץ דרך החלון הקטן. האמא, ענבל זכריה בכר, ניגשה לחלון. ברגע הזה, בנה מעיין אמר לה משפט פשוט: 'חכי, אמא, אביא לך כיסא'. כשהיא מספרת את הסיפור, דווקא כאן, בנקודה הזו, קולה נשבר. לא בתיאור המחבלים, לא באש שאכלה את ביתם, לא בשעות האימה הבלתי נגמרות. אלא במשפט הפשוט של בנה: 'חכי, אמא, אביא לך כסא'.
ולמה דווקא שם היא נשברת? כי בתוך התופת, כשהכל נשרף והתרסק, הכיסא הזה נותר והוא מסמל משהו שהאש לא יכולה לכלות - את האהבה, את האנושיות, את הדאגה זה לזה.
דווקא המחוות הקטנות והפשוטות ביותר, במיוחד ברגעים של טראומה וסכנת חיים, חושפות את האנושיות העמוקה ביותר שלנו. אחרי 22 שעות של פחד קיומי, צמא, חוסר ודאות מוחלט ואימה – הדאגה הפשוטה של הבן לנוחות של אימו מייצגת רגע של חסד ואהבה.
והכיסא הזה עדיין שם, גם השבוע, ליד הממ"ד ההוא בבארי. עדות לכוחה של הרוח האנושית ולתקווה שיכולה לצמוח גם בתוך השחור הנוראי ביותר. תסתכלו מסביב. תביאו כיסא".