"מה אני יכול לעשות בשביל עם ישראל בגיל שמונה?", שאל אותי בתמימות ילד בבית ספר יהודי בניו יורק. סיפרתי לו על משהו ששמעתי פעם, לפני הרבה שנים, כשהתחלתי לנסות לשמור מצוות:
לפני שעושים מצווה, יש מנהג לומר שעושים אותה "בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל". מצווה היא לא משהו פרטי שאתה עושה. זה עניין ציבורי, לאומי, עולמי. זה משפיע. אנחנו קשורים זה לזה, וכל מעשה טוב שאתה עושה – מחבר אותך לדבר הגדול הזה ששמו עם ישראל.
ולכן, אמרתי לילד, אתם כיפת הברזל שלנו. כל דבר קטן שאתה עושה פה שומר עליי בישראל וגם להיפך, גם המעשים שלי משפיעים עליך.
תפיסת עולם כזו יכולה לרומם את כל מה שאנחנו עושים. כמו ב"אפקט הפרפר", הדלקת-נרות שבת באלסקה משפיעה על שדרות, והנחת תפילין בשדרות משפיעה על אלסקה. הצדקה, החינוך, לימוד התורה, ההתנדבות והחסד – הכול קשור. כל הזמן אומרים שאנחנו אחים, הנה המשמעות המעשית של זה. הנשמות שלנו באמת מחוברות בשורשן.
אנחנו לא חיים בתודעה כזו כל הזמן, אבל מדי פעם כדאי להיזכר שגם ילד בן שמונה בניו יורק עושה דברים "בשם כל ישראל".
