רן בר-יושפט סיים בימים אלה את תחרות "איש הברזל" ("איירון מן") בספרד: 3.8 ק"מ של שחייה, רכיבה על אופניים לאורך 180 ק"מ ואז ריצת מרתון מלאה של 42.2 ק"מ. אבל המסר שהוא ביקש ממני להעביר לא קשור דווקא לספורט:
"התחרות נקבעה זמן רב מראש, ואף אחד לא ידע שיהיה באותו יום גל חום באירופה. כ-1,800 איש התחילו את התחרות, ורק כ-1,400 סיימו אותה. זה אומר ש-400 איש, כמעט אחד מכל ארבעה, פרשו באמצע. זה מאוד נדיר.
מה קרה כאן? חלקם פשוט התעקשו לעשות את הכול הכי מהר, כמו באימונים שלהם, ולא קלטו שזה בלתי אפשרי בכזה חום. אני הבנתי על ההתחלה שאין סיכוי לשבור פה שיאים של עצמי, ורק חשבתי מה כן צריך לעשות כדי להצליח לסיים את התחרות.
צריך להבין שזו תחרות יקרה מאוד, שאנשים משקיעים בה אלפי שעות אימונים, וזה ממש מבאס לראות אנשים מסביבך שפשוט מתעלפים באמצע, כי הם לא מצליחים להרפות קצת. כל הזמן הצוותים הרפואיים פינו אנשים שהחליטו שהם רוצים הכול או כלום, אפס או מאה. אז הם קיבלו כלום, אפס. גם איש ברזל צריך לדעת להתגמש...
לעומתם, אני ועוד רבים עצרנו בכל תחנת שתייה לאורך הדרך ודאגנו לשתות. היו גם קטעים שבהם הפסקתי לרוץ ועברתי להליכה, בלי להתבייש. עצרתי כמובן גם לתפילת מנחה מהירה, מה שאחרים אולי ייראו כ'בזבוז זמן', ובסופו של דבר סיימתי עם חיוך גדול ועם דגל ישראל (שסחבתי איתי לאורך כל הדרך). אמנם זה לקח לי שעה וחצי יותר ממה שתכננתי ורציתי, אבל אני מרוצה.
נדמה לי שיש כאן נקודה עמוקה: מרוב רצון להיות מספר 1, לפעמים נופלים בצד הדרך, ולא רק בתחרות כזו. אבל אפשר לעבור מהליכה לריצה, אפשר לדווש לאט ולעצור לנוח, העיקר להמשיך להתקדם, בכל תחום בחיים, בקצב שמתאים לנו".
