לצד כל אירועי השבוע הסוערים, סיפור גרטה טונברג נראה לכאורה שולי ומשעשע, אבל אסור לזלזל בו. נכון, הוא סיפק כמה בדיחות טובות שרצו בקבוצות הווטסאפ, אבל מתחת לפני השטח מדובר בתופעה עמוקה הרבה יותר. השבוע נזכרתי בילדה הישראלית שהתחפשה לגרטה בפורים לפני כמה שנים. הוריה שלחו לי אז תמונה בגאווה. באותה תקופה משרד החינוך הכניס את סיפורה לתוכנית הלימודים, ומיליוני הורים בארץ ובעולם התלהבו ממנה – ילדה "אמיצה" ש"מחנכת" את כולנו.
השבוע גרטה הזכירה לנו שהמלחמה היא לא רק בעזה, אלא גם על התודעה – מול עולם פרוגרסיבי שבו הילד תמיד צודק יותר מהמבוגר, שבו חמאס צודק יותר מישראל. אין צדק, אין מוסר, אין טוב ורע מוחלטים – החלש תמיד צודק. זה מתחיל בתא המשפחתי: גרטה החלה את מאבקה בסירוב לטוס, ואמה חדלה מלטוס וויתרה על קריירת אופרה בינלאומית כדי לרצות אותה. ומזה יוצא מסר לעולם כולו – עלינו להתאים את עצמנו לכל מי שצועק.
המדהים הוא שליברליות קיצונית חוברת בסוף לאיסלאם אקטיביסטי קיצוני. גרטה – האייקון של מאבק האקלים האירופי – באה במשט מיוחד כדי לתמוך בנוח'בות. הייתה כאן לרגע אחדות לאומית בלעג כלפיה ובשמחה על הדרך שבה הסתיימה הפרובוקציה. אבל האמת היא שהבדיחה גם עלינו. כשגרטה טענה שנחטפה – צחקנו. אבל היא באמת נחטפה. נחטף השיח, נחטפה התרבות, נחטפה התקשורת והאקדמיה. כל אלה התנתקו לחלוטין מחללית-האם – מהאמת, מהיושר. האם אנחנו חסינים? יודעים לזהות זאת היטב, מעתה והלאה, במקרים נוספים?
לא חזרתי השבוע אל הילדה שהתחפשה לגרטה, אבל אין ספק: זה היה שבוע של הסרת תחפושות ומסכות.
