מה קרה לרעיון הנחמד מפרשת נח? בפרשת נח מסופר איך נכנסו לתיבה "מכל הבהמה הטהורה" וגם "מכל הבהמה אשר לא טהורה". פרשנים רבים מסבירים שבכוונה לא נכתב שם "מכל הבהמה הטמאה", כדי לא לנקוט בלשון מעליבה ובוטה. עדיף לטרוח ולהאריך את התיאור, כדי לדבר באופן עדין יותר: "מכל הבהמה אשר לא טהורה". זה כמו לומר על מישהו "לא יפה" במקום "מכוער".
אבל בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", כשלומדים על נושא הכשרות, פתאום התורה משתמשת שוב ושוב בביטוי "טהור" מול "טמא". למה פתאום אפשר לכתוב את המילה הזו, "טמא"? למה לא לדבר בעדינות? התשובה היא, שאם מדובר בסיפור מעשה, כמו בפרשת נח, ראוי לשמור על נימוס. אבל כשצריך לתת הוראות ברורות ומדויקות, כשמדובר בפסיקת הלכה, בהבהרה חד משמעית מה כשר ומה לא כשר, צריך להשתמש במילים המפורשות: טהור וטמא. על החזיר למשל התורה כותבת "טמא הוא לכם", בלי להתייפייף.
בקיצור, זה לא פשוט לדעת מה לומר ומתי. מצד אחד, אסור לפגוע סתם ולהשתמש במילים חריפות כשלא צריך. מצד שני, לפעמים צריך לשים גבולות ברורים ובהירים, בלי להיכנע למכבסת מילים, שעלולה לטשטש בסוף את ההבדל בין טהור לבין טמא.
