"תכתבי על משהו קטן, מנחם ומחזק בימים אלה" - זו המשימה התקשורתית שקיבלתי. אז הנה התשובה שלי לפרויקט הזה: האיחולים שלנו, הברכות היומיומיות, הם מקור של עוצמה, בלי שנשים לב.
בישראל כל שיחה, כל מפגש אנושי, מסתיימים באיחול קטן: שיהיה יום טוב, שבת שלום, שנה טובה, חג שמח. תמיד עשינו את זה באופן כמעט אוטומטי, על הדרך. אבל בשנה האחרונה – בטח גם אתם שמתם לב – זה על אמת, על מלא. אנחנו מתכוונים לכל מילה שאנחנו אומרים.
זה לא מובן מאליו בעיניי, שאתה יורד ממונית והנהג מאחל, מכל הלב: "שתהיה שנה טובה". שהקופאית במכולת מוסיפה בסוף הקנייה, לכל לקוח מחדש, עם המון כוונה: "שיהיה חג שמח". שאנחנו מסיימים שיחה ואומרים אחד לשני, במלוא המשמעות, "בשורות טובות". ושהצד השני בדרך כלל גם עונה ברגש "אמן!".
אני מוצאת את עצמי מחכה למילים האלה. בלי לשים לב, מדובר על אינסוף רגעים קטנים וקדושים במהלך היום, שהם בעצם תפילה או ברכה. רגעים שחושפים את מנגנון ההפעלה הפנימי שלנו, שמבוסס על אמונה, תקווה ואופטימיות.
גם כשנצא מניחום אבלים, חלילה, נגיד זה לזה "שניפגש בשמחות". ולא מזמן בסוף הרצאה בקהילה יהודית בלונדון ניגשה אליי בריטית מקומית וסיימה את השיחה ב"עם ישראל חי!".
הילה גונן, אחראית החוסן של עיריית שדרות, אמרה לי פעם שהכלל מספר 1 שלה בתחום החוסן הוא: "אברא כדברא". אלה המילים בארמית שהקוסמים אומרים כשהם עושים קסם, והמשמעות היא: אברא כדברא - אברא כמו שאדבר, אני אברא מה שאני מדבר. המילים שלנו בוראות מציאות.
יהיה טוב. עמוק בפנים אנחנו יודעים את זה, וכל הזמן מזכירים זאת לעצמנו, ומבקשים שהטוב כבר יתגשם. אולי זה מתחיל כבר ביציאת מצרים, כי הסיפור הבסיסי שלנו כעם מתחיל בניצחון על החושך. אולי אפשר להסביר זאת בנבואות הנחמה העתיקות של נביאינו שמלוות אותנו אלפי שנים וכיום הולכות ומתגשמות כשאנחנו חוזרים לכאן, הביתה. אפשר כמובן להזכיר איך קמנו בימינו משואה לתקומה. כל זה כבר טבוע בנו בפנים, באופן טבעי.
אתם מוזמנים לשים לב לרגעים האלה, כשאתם בצד המברך או המתברך. לפעמים אפילו "בוקר טוב" במשרד, אחרי חדשות קשות, הוא איחול עמוק שיש בקרבו כל כך הרבה.
אז אברך גם כאן, מעומק הנשמה: חורף טוב. שנה טובה ומתוקה. בשורות טובות. אמן.
