האם אנחנו מצפים לטוב בחיינו ומכינים לו מקום, או רק מתכוננים לגרוע מכל? במעמד המרגש של שירת הים, אחרי קריעת ים סוף, מסופר שמרים הנביאה שלפה מייד את התוף: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאנה כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹולֹות.
רגע, מאיפה היה לה שם פתאום תוף? מרים לא התחילה לחפש את התוף במזוודה. הוא כבר היה איתה, צמוד, כי היא התכוננה וציפתה לרגע הזה במשך שנים. היא גם חינכה את כל הנשים של אותו דור שהגאולה עוד מעט מגיעה, וצריך להיות מוכנות. אפשר ללמוד הרבה מאותו דור של נשים עוצמתיות, מאמינות ואופטימיות.
הרעיון הזה הזכיר לי שיר מקסים של הזמר אהרון רזאל: "האם פינית בליבך מקום לטוב שעוד תגלה? האם אתה מוכן לחסד שיביא איתו היום הזה?". מרים מלמדת אותנו לחיות בתודעה כזו של ציפייה. האם אנחנו מכינים מקום לחסד ולטוב שיגיעו?
