אלול בעיצומו, ונדמה לי שהתקשורת, המבוגרים והסוקרים לא מצליחים להבין את התופעה. יש המון כתבות על הצעירים ה”מתחזקים” שהולכים לסליחות ולובשים ציצית, המון דיונים של הורים ברשתות החברתיות על מתבגרים שמאמצים מנהגים ומסורות, הרבה סקרים ונתונים על ה”טרנד”. אבל הניסיון לרוב הוא למסגר את התופעה כ”גם וגם”. אין מה להיבהל, מסבירים המומחים המבוגרים. הצעירים הנלהבים האלה לא חוזרים בתשובה, חלילה. זו לא מחויבות מלאה להלכה. הם בסך הכול מוסיפים קצת מסורת לאורח החיים החילוני שלהם. זה בקטנה.
בעיניי זו טעות. התחיל כאן משהו שגדול מאיתנו, שהוא הכי חדש וגם הכי ישן. שהוא עתיק ועמוק וקדוש ומרגש. עם ישראל חוזר לעצמו. זה לא יסתיים באיזה אמצע של “חצי-חצי”, אלא יעלה למעלה. גבוה יותר מאיתנו. הם חוזרים למסורת של בית סבא, ואפילו משדרגים אותה. הם ב”אורות”, והם מחפשים כלים לאורות האלה.
הנה דוגמה קטנה לחידושים ולשפה של הדור הזה. הזמר וכוכב הרשת יגל אושרי (“גם בשעות החשוכות של הלילה”), סיפר השבוע לעוקביו כך: “עד לא מזמן, לא הנחתי תפילין כל בוקר. אחרי השבעה באוקטובר החלטתי שאני מניח תפילין, אבל בפועל אני קם בבוקר וישר אינסטגרם, טיקטוק, טלפונים, עבודה, פגישות. פתאום כבר שש-שבע בערב ולא הספקתי. אז עשיתי לעצמי אפליקציה שקוראים לה: ‘קודם תפילין, אחר כך העולם’. היא נועלת את כל האפליקציות, וכשאני מנסה להיכנס אליהן מופיעה ההודעה: הנחת תפילין, צדיק?’”.
כמובן שהעוקבים הנלהבים שלו מיהרו ליישם בעצמם את הרעיון. כל אחד מוזמן לקחת את הרעיון לעוד תחומים קדושים ויקרים: איפה עוד אנחנו רוצים לומר, “קודם זה, ואחר כך העולם”?
לדעתי רק התחלנו. הצעירים האלה מתלהבים, מתקרבים, לומדים, סקרנים, יצירתיים, כנים. הם ידרשו מעצמם יותר, לא פחות. לא צריך להסביר אותם בתיאוריות אקדמיות קרירות, צריך להידבק בהתלהבות שלהם.
שבת שלום.
Western Wall Heritage Foundation CTeen
