אלירן אוחיון, מחנך מבאר שבע, כתב הלילה על המימונה: "הערב, בזמן חגיגות המימונה אצל סבתא שלי, אחד הנכדים סגר לרגע אחד את דלת הבית שלה. סבתא קפצה מייד ואמרה: 'לא סוגרים את הדלת'. אמא פתחה מייד שוב את הדלת לרווחה. העניין הוא שסבתא שלי כבר לא מדברת הרבה. היא לגמרי סיעודית וקשה להוציא ממנה מילים – עד שסוגרים את דלת ביתה.
תיארתי כאן רגע אחד קטן, אבל יש בו הרבה כדי להבין את העדה המרוקאית, שהיום הוא יום חגה. הרי כמות האוכל במקרר של הסבתא המרוקאית שלי היא לא דבר סביר, שלא לדבר על כמות המקררים. שנים שלא הבנתי את הדבר הזה, אבל היה משפט אחד שחזר על עצמו: 'אולי מישהו יבוא'.
יש בתים שבהם אורחים בלתי צפויים הם אסון, אבל אני גדלתי למציאות שבה זה הפוך לגמרי – אין זמן שאיננו מתאים לאירוח. גדלתי על זה שבית מלא הוא מתכון לשמחה.
ככל שהזמן חולף זה הולך ומתמעט. דלתות נסגרות, ואנשים כבר לא מגיעים ללא הזמנה. אבל ערב אחד בשנה, אנו זוכים להתבונן במשפחות שכל כך שמחות על זה שאנשים פשוט מגיעים. ובכל פעם כשאני חושב על כמה סבתא שלי זקנה, אני מפחד. כי העולם הזה חייב אנשים שנזעקים כשדלת ביתם נסגרת. כי זה מצב תודעתי. זו דרך חיים. הלוואי שאזכה להמשיך זאת גם בבית שלי. תרבחו ותסעדו".
