חמישה לוחמים נהרגו בתקרית של גדוד "נצח יהודה" בעזה, והדברים הבאים מוקדשים לעילוי נשמתם. נדמה שהנקודה הזו בפרשת השבוע היא בדיוק ההבדל בינינו לבין אויבינו:
בלק מלך מואב פונה אל הנביא בלעם ומבקש ממנו לקלל את עם ישראל שעומד להיכנס לארץ.
שימו לב: בלק לא מבקש לברך את עצמו ואת עמו, אלא לקלל אותנו. הוא לא מבקש בנייה אלא הרס. לא רוצה לקדם את בני עמו, אלא לחבל ולפגוע בעם ישראל. האויבים שלנו הם כאלה עד היום – הם לא רוצים לפתח לטובה את עצמם ואת עמם, אלא קודם כל לפגוע בנו. לא אכפת להם אם גם הם בעצמם נפגעים תוך כדי, העיקר להזיק לעם ישראל. כמה עצוב, כמה מוכר.
אבל חשוב לשים לב: התכנית הזאת של בלק לא מתממשת בסוף. בלעם פשוט לא מצליח לקלל, אלוקים לא נותן לו. רק ברכות יוצאות מפיו. הוא מברך את עם ישראל במשפטים שהופכים לנצחיים: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם", "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" ועוד ועוד.
ובניגוד לתפיסה הרצחנית של האויבים שלנו - הפרשה מבשרת שהעם שלנו פועל אחרת. הוא יהפוך לברכה לכל העמים, לבשורה לעולם כולו. זה אכן מאפיין אותנו עד היום - אנחנו מקדשים את החיים, מפיצים אור, מתקנים את המציאות.
בתפילה לנחמה. בתפילה שהאור אכן ינצח את החושך, ושהברכות מהפרשה יתקיימו באופן מלא.
לזכרם.
