טוב, הרב שמשון רפאל הירש אומר פה משהו מהפכני לגמרי - מעמד הר סיני הוא כאילו שולי לעומת ימי ההמתנה למשה רבנו אחר כך. והקביעה הזו רלבנטיות לכל סוג של זוגיות, קשר ועשייה:
במעמד הר סיני קיבלנו בחגיגיות רבה את התורה. אבל תוך זמן קצר הגיע חטא עגל הזהב, והלוחות נשברו, ומשה עלה להר שוב, לבקש מחילה, לנסות להתחיל מחדש. ואז – אז החלו ימים שלפי הרב שמשון רפאל הירש הם חשובים הרבה יותר. ימים של עבודה עצמית, שמתוארים בפרשת השבוע. אנחנו רגילים לשמוע על משה רבנו ועל ימי התפילה הרצופים שלו, אבל בארבעים הימים האלה גם העם עבר תהליך משמעותי של חרטה ושל חשיבה מחדש. הלוחות כבר התנפצו לרסיסים, אבל דווקא אז הם החדירו ללבם את מה שנכתב עליהם. באותה תקופה העם גם לקח אחריות רבה על עצמו, כיוון שהמנהיג לא היה שם לצידו, והוא היה צריך להתמודד לבד. כל יום של המתנה (יבוא? לא יבוא? יסלחו לנו? לא יסלחו?) – היה יום של לימוד. ככל שחלף הזמן, וככל שהם ראו כמה משה מתאמץ עבורם, הם גם העריכו יותר את התורה ואת הברית שנוצרה כאן ורצו להמשיך אותה. מה המסקנות? הנה רק כמה:
- תהליכים ארוכי טווח משפיעים יותר מאירועים חד פעמיים.
- אם אנחנו רואים שדמות חינוכית מתאמצת עבור משהו בשבילנו, גם אנחנו לומדים להעריך את הדבר.
- גם אחרי תקלות וקלקולים חמורים אפשר לתקן, בתנאי שבאמת רוצים להשתנות, בתנאי שמחליטים לחשב מסלול מחדש.
