היהודי מחפש משמעות

בימים אלה חוזרים מעזה ויקטור פרנקלים. טוב, הם לא כותבים ספרים, הם מעלים סטוריז ופוסטים. בלי מחקרים מעמיקים, לפעמים מספיק רק להסתכל בחיוך הזורח שלהם, בפנים המאירות, ולראות הכול.

השבוע התחלתי לאסוף את המעשיות המודרניות האלה. יש פה סיפורים שפעם היו עוברים מדור לדור, והיום מתגלגלים בטיקטוק ונעלמים.

למשל: אליה כהן שהציע להתחלף עם חטוף אחר ("כשהודיעו לו על השחרור, אליה הציע לאחד החברים שלו שחלש ממנו פיזית ומנטלית להתחלף ולהישאר בשבי במקומו. המחבלים סירבו", כך סיפר אביו מומי), או עומר שם טוב ששמר שבת בעזה ("היה לו רק פנס, והוא הקפיד לא להדליק אותו בשבת, כדי לסמל ולכבד את השבת", סיפרה אימו שלי). וכמובן – סיפורה של אגם ברגר שכבר הפך לעולמי (בעיתון וול סטריט ג'ורנל פורסם בימים אלה מאמר של הרב מאיר סולובייצ'יק שמסביר לציבור האמריקני מה המשמעות של שמירת השבת שלה בעזה).

שי גראוכר התפרסם במלחמה במתנות ובסיוע שלו למשפחות שכולות, לפצועים, לחטופים. לאחרונה הוא מאבחן תופעה מעניינת: הוא מביא טאבלט - הם מבקשים תפילין. הוא מביא סלולרי - הן מבקשות פמוטים. השבוע זה קרה לו עם החטוף אוהד בן עמי. אוהד ביקש תפילין, ואז ביקש, ביום שני, לערוך הבדלה. רגע, הבדלה עורכים במוצאי שבת. אבל אוהד מספר שהוא התחזק בעזה. בסרטון שפורסם הוא מדבר בעוצמה על אמונה, על אלוקים, וגם על ההבדלה שעשו חטופים, שנתנה לו כוחות בשבי, ואז הוא פשוט מבקש שילמדו אותו לערוך הבדלה ביום שני ומסיים בשירת "עם ישראל חי".

וגם זו אגדה שהייתה באמת: קית' סיגל סיפר השבוע בסרטון שניסה לברך על כל דבר שאכל בעזה, אבל לא ידע איך מברכים. הוא פשוט אמר "בורא מיני מזונות" על כל מאכל. כשחזר הביתה שאלו אותו בני המשפחה איזה מאכל מיוחד להכין לליל שבת, לסעודה הראשונה ביחד. קית אמר: "לא צריך מאכל, אני רוצה קודם כל כיפה וקידוש". אשתו אביבה ששוחררה בעסקה הראשונה מספרת בסרטון ויראלי אחר, בדמעות: "החוטפים ביקשו שאתפלל איתם. אמרתי לעצמי: אני לא אתפלל לאללה. עשיתי בכאילו, עם השפתיים, ולא התפללתי איתם. אני כל כך גאה בעצמי על זה".

זו רשימה חלקית מאוד, אבל כבר עכשיו ניתן להתרשם: קורה פה משהו.