ליל שבת. קפצנו להגיד מזל טוב לחברים, שחגגו בר מצווה לבן שלהם, במלון בירושלים (מזל טוב, משפחת גואטה). אבל כשמגיעים למלון בירושלים, זוכים לפגוש מפונים. וכך הגענו באופן ספונטני להתכנסות במלאת 40 שנה לפטירת הבבא סאלי, שערכו במלון "רמאדה רנסנס" התושבים היקרים של שדרות, קריית שמונה ושלומי.
הם ביקשו שאגיד כמה מילים. קודם כל, אמרתי, אנשים רבים כל כך ביקשו מהבבא-סאלי ברכות בחייו. נדמה לי שהיום צריך לבקש ברכות גם ממפונים שחיים ככה כבר 100 ימים במלונות, מחוץ לבית... זוהי גבורה של התמדה, של אתגר מתמשך. ועוד יש לכם כוח להרים הילולה ולכבד את השבת ולשיר ולשמוח, בתוך תקופת הנדודים הזו. זה מדהים.
וחשבתי גם על מסלול חייו של הבבא סאלי: בגיל 18 התייתם מאביו, ואז נקשר לאח של אבא שלו, אבל אחרי 4 שנים הדוד נרצח. אשתו הראשונה נפטרה בלידה וגם הבת לא שרדה. הוא התחתן שוב, והזוג חיכה לילדים עשר שנים. שנים אחר כך, אחיו הקטן נהרג בתאונת דרכים. האסונות הרבים האלה הפכו אותו ליותר מאמין, ליותר רגיש לאסונות של אחרים, למבין גדול בכאב של הזולת. הוא ידע לבכות ולהצטער עם כל עני ומסכן שבא אליו, ולהבין שהכול זה חלק מהצער של עם ישראל, מהצער של השכינה.
והנה משפט אחד שלו, שאפשר ללמוד. בקבלה ובעולמות העליונים שבהם עסק אנחנו בטח לא מבינים, אבל נדמה לי שכולנו יכולים להבין קצת את המשפט הבא, על החיבור העמוק בין הנשמות שלנו, משהו שאנחנו מרגישים כמעט פיזית בימים האלה: "כל ישראל ממקור ומחצב אחד נחצבו נשמותיהם, וכולם שווים לטובה ממקום הקדושה. לכן כל ישראל ערבים זה לזה, שיש להם שייכות וקרבה זה עם זה מצד מקורם ושורשם הקדוש. כל ישראל דבוקים ואדוקים זה עם זה בקשר אמיץ, וכל מה שעושה אחד מישראל – מגיע לכללות ישראל".
היום 40 שנים לפטירתו. לזכרו. לבשורות טובות. ושאת ההילולה הבאה יחגגו בקרית שמונה, בשלומי ובשדרות, בשמחה ובביטחון.
