מה הקשר בין פרשת השבוע, פרשת "מצורע", לבין ההגדה של פסח, הטקסט שיוקרא מפי מיליונים בעוד שבוע ויומיים? לכאורה אין קשר. פרשת השבוע עוסקת בדיני הצרעת וההגדה עוסקת ביציאת מצרים. אבל בעצם שתיהן עוסקות בדיבור, בשני צידי המטבע של המלל האנושי.
פרשת השבוע מזהירה מפני דיבור לשון הרע, עניין שהצרעת נחשבת כעונש עליו. זה חטא שחז"ל מייחסים לו חשיבות רבה ואף קובעים:
"לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים".
רכילות ושקר מתוארים גם בספר תהלים כדבר שמרעיל את האווירה החברתית. לפני למעלה ממאה שנה כתב הרב ישראל מאיר הכהן את ספרו "חפץ חיים" בו קיבץ את ההלכות הרלבנטיות הנוגעות לדיבור לשון הרע, ובעקבות כתיבת הספר דבק ברב עצמו הכינוי "החפץ חיים". גם התמונה של החפץ חיים הפכה למותג, לשם נרדף לאיסור לרכל, לקלל, ללכלך. בשנים האחרונות אפשר אפילו לראות את תמונתו כשומר מסך על הסלולרי. מעין תזכורת שבעל המכשיר שם לעצמו לשמור על הפה. אבל כאן מגיע הצד השני של המטבע: האם מי שעוסק כל כך הרבה בלשון הרע, הוא טיפוס שתקן ומתבודד שבורח מחברת בני אדם? עדויות רבות מספרות כי החפץ חיים עצמו נהג לדבר, והרבה. הוא רצה להראות לציבור שהכוונה שלו אינה שכולם ישתקו. להיפך. מותר לדבר, רק תלוי על מה ועל מי. ופה אנחנו מגיעים לפסח, חג שהכינוי שלו הוא גם "פה סח", כלומר: פה מדבר. בספרים רבים פסח אפילו מכונה "חג הדיבור", החג בו צריך להזכיר לעצמנו ולילדינו כל הזמן מה הסיפור, ולהעביר אותו הלאה. על פי ההלכה לא מספיק רק לקרוא את ההגדה של פסח. צריך גם לומר אותה בקול רם, לפתוח את הפה כמה שיותר. לתאר, לספר, לשיר, להזכיר, לשאול, לענות,
"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח".
