המורה

תסתכלו על התמונה הזו. אפשר היה לכתוב על המצבה שלה "פרופסור". "כלת פרס ישראל". "מחדשת דרך בלימוד התנ"ך". אבל נחמה ליבוביץ' – שנפטרה היום לפני 21 שנים – ביקשה לכתוב על מצבתה מילה אחת בלבד: מורה.

בערב ליל הסדר, ליל החינוך הגדול שעליו כתבה כל כך הרבה, היא כמו ביקשה להזכיר את משנתה: הוראה היא הייעוד הנעלה ביותר, מעל ומעבר לכל תואר רשמי. המורשת היא ה-DNA של העם שלנו, עם הספר. זו אמורה להיות התרבות הבסיסית והמשותפת של כולנו, שמלווה את שובנו לארצנו.

היא אהבה לספר סיפורים על אנשים שפגשה, ואת הסיפור הנפלא הבא הייתה משחזרת פעמים רבות בהתרגשות:

אדם קשיש עלה על אוטובוס צפוף מאוד, ובחור צעיר קם ופינה לו את מקומו. אמר הקשיש לצעיר: "איזה חלק של הפסוק גרם לך לקום ממקומך לכבודי?". הוא התכוון כמובן לפסוק "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". על פי הפרשנים, חלקו הראשון של הפסוק מתייחס לאדם בא בימים, וחלקו השני לאדם שהוא גם חכם. הצעיר השיב מייד: "שניהם", והקשיש התיישב. נחמה תמיד סיימה את הסיפור הזה בחיוך רחב ובהתרגשות, ואמרה: "ואף אחד לא היה צריך אפילו לומר לאיזה פסוק הכוונה!".

לזכרה.