אז אסור לנשק מזוזות בגלל הקורונה. שמתי לב לשורה נוספת שהופיעה במכתב שפרסם הרב הראשי, הרב דוד לאו, שבו ביקש להפסיק את המנהג הזה כעת: "די בכך שאדם יחשוב עת כניסתו ויציאתו על הדברים שנכתבים במזוזה, וזה ילווה אותו בהמשך דרכו". הרי לפעמים היד נשלחת למזוזה באופן אוטומטי, אבל הראש לא חושב לרגע על מה שכתוב בה. אז הנה תזכורת: בכל מזוזה כתובות על קלף שתי פרשיות מתוך התורה: "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע". בפרשות האלה עצמן, נכתב שצריך קודם כל לשים את דברי התורה על הלב – ורק אז לכתוב אותם במזוזה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ... וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ."
המזוזה היא מעין תמרור. בכל פעם שנכנסים לחדר היא שם, מזכירה לנו מי אנחנו ומה ערכינו. הרמב"ם כותב זאת בצורה נפלאה: "חייב אדם להיזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכול תמיד, וכל זמן שיכנס וייצא – יפגע (יפגוש) בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו, וייעור משנתו ושיגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו, והולך בדרכי מישרים".
בזמן הקרוב לא ניגע במזוזה, אבל אולי זו הזדמנות לחשוב עליה קצת יותר.
