אנחנו רגילים לדבר על "דתיים" מול "חילונים", על "תורה" מול "אתאיזם". פרשת השבוע מכניסה היום לתוך המשוואה מושג אחר לגמרי – שירה. אחרי שהתורה עצמה משתמשת בביטויים "תורה", "מצוות", "חוקים" ו"ברית", מתחילה להופיע בפרשה המילה החדשה הזו. "ועתה כיתבו לכם את השירה הזאת," אומר משה לעם. כלומר, התורה היא לא רק אוסף חוקים, היא שירה. ואם מישהו לא הבין את המסר, השירה חוזרת עוד שלוש פעמים בפרשה: "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "וַיְדַבֵּר משֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תּוֻמָּם". פרשנים רבים כתבו, בעקבות הפסוקים האלה, כי התורה אינה רשימת איסורים והוראות אלא שירת חיים. הרב חרל"פ (אישיות שקשה להגדיר בקצרה בסוגריים, נאמר רק שהיה תלמיד מובהק של הרב קוק) תיאר זאת כיצירה מוזיקלית מורכבת ומרובת משתתפים, שכל אדם וכל מצווה הם חלק ממנה. כשקראתי את הדברים דמיינתי תזמורת רבת נגנים מנגנת יחד:
"התורה נקראת שירה... קיומי המצוות הן הן האצבעות הפורטות על התווים למען יוציאו קול במיטב הניגון והשיר, ומכאן כל הדקדוקים והזהירות, הזריזות והשמירה בכל המצוות, בכל פרטיהן, דקדוקיהן וכוונותיהן, למען שהמנגינה של כל ההוויה תנגן בדיוק. המזלזל בקיומי מצוות – בכינורו של עולם הוא מזלזל, מעוות את הזמרה ומשחית את השירה"
