אנחנו מחכים לסיים לימודים, להתחתן, לגדל את הילדים, למצוא עבודה ועוד ועוד. לא צריך להתייחס אל כל המסעות בחיים כאל משהו מעיק, ורק לחכות שהם יעברו כבר. הנה רעיון ששמעתי השבת בשולחן השבת של דודי וחני פרקש, במונסי שבארה"ב:
פרשת מסעי שקראנו בשבת סופרת ומפרטת את המסעות של עם ישראל במדבר, עד להגעה לארץ ישראל. אנחנו לא מציינים רק את הסוף, את היעד, אלא את כל הדרך הארוכה.
משה רבנו מלמד אותנו כאן תפיסת עולם: לא לחגוג רק את מסיבת הסיום, אלא את כל שנות הלימוד. לא לזכור רק את החתונה, אלא גם את כל שנות הרווקות והחיפוש. לא רק את הלידה המשמחת, אלא את תשעת חודשי ההיריון. כלומר, יש חשיבות אדירה לתהליך ולא רק לתוצאה. הדרך היא לא בזבוז זמן, היא זמן יקר שאפשר לנצל.
לרבי מקוצק יש משפט שממחיש את הנקודה הזו: "אני אף פעם לא בדרך לשום מקום. אני תמיד במקום". כלומר, בכל דבר שאני עושה, קטן וגדול, אני נמצא ונוכח במלוא מובן המילה. גם הרגע.
שבוע טוב.
