אפשר לעשות תרגיל כתיבה, כלומר תרגיל מחשבה, ולכתוב את הנאום של מרים פרץ בטקס פרס ישראל, רק הפוך: להתחיל בתיאור של קשיי הקליטה והקיפוח כלפי הוריה שבאו ממרוקו (והרי היו כאלה, היחס היה מתנשא ומעליב). משם להמשיך אל זיכרונות של רעב ושל עוני במעברה, כשאבא שלה עובד כמטאטא רחובות. ואם זה לא מספיק – לספר איך כשסוף סוף פתחה את הרדיו הישראלי כל השירים היו אשכנזיים וזרים למורשתה (והיא הרי התרפקה עליהם וישבה ללמוד אותם). היא יכלה להמשיך לטראומה של פינוי המשפחה מימית אחרי שהממשלה שלחה אותם להקים שם בית, וכמובן לעבור לטענות כלפי צה"ל ונגד המצב הביטחוני בגלל נפילת שני הבנים בעזה ובלבנון, ולסיום לספר במרירות איך בעלה האהוב אליעזר נפטר מרוב צער. אחרי כל זה, ברור היה למה תסביר שהיא מתביישת במסורת אבותיה, בזה לציונות וללאומיות שרק הסבו לה אכזבות, ומגישה כתב אישום נוקב לחברה הישראלית כולה. במקום לסיים בביאליק שמבקש לחשוף אור, היא הייתה מוסיפה חושך. זה לא היה שקר, לו היא הייתה מספרת לעצמה ולנו כך את סיפורה. זו הייתה בחירה. וזה אולי המסר המרכזי בנאום חייה, ובחייה עצמם: כמה כוח יש בפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים. מהי המשמעות שאנחנו בוחרים להפיק מהם לעתיד.
פרשת השבוע היא "אחרי מות קדושים". פרשנינו אומרים שלא רק אלה שמתו הם קדושים אחרי מותם. "אחרי מות קדושים" נאמר גם על החיים. גם אנחנו, בבחירה שלנו מה לעשות אחרי קושי ואובדן – יכולים להתקדש.
שבת שלום.
בתמונה: יעקב אוחיון, אביה של מרים פרץ, עם נכדיו אוריאל ואלירז
