א.
יום השואה תשפ”ה. הנה אחד מסיפורי השואה המכוננים בעיניי:
הרב אליעזר סילבר, ממנהיגי יהדות ארצות הברית, היה נשיא “ועד ההצלה” שפעל למען הניצולים. אחרי השואה הוא הגיע לאחד ממחנות העקורים, אירגן תפילה, והזמין את אחד הניצולים להצטרף.
האיש סירב בתוקף, וגם הסביר מדוע: “במחנה שלנו היה איש דתי שאיכשהו הצליח להבריח לתוך המחנה סידור תפילה ונתן גם לאחרים להתפלל. בהתחלה הערצתי אותו על אומץ הלב ועל האכפתיות לכולם, אבל למחרת קלטתי את התמונה המלאה: הוא ‘השאיל’ את הסידור לאנשים תמורת מזון. הוא פשוט ניצל את חולשתם. יהודים רעבים נתנו לו את פיסת הלחם האחרונה שלהם עבור שימוש של כמה דקות בסידור. אם כך מתנהגים יהודים, אני לא מתכוון לפתוח יותר לעולם את הסידור!”.
הרב סילבר הקשיב, חשב לרגע, ואז ענה לו ברוך: “יהודי יקר, אני מבין ללבך. קשה לשפוט אדם במצב כזה, ובאמת לא ראוי לעשות שימוש כזה בסידור. אבל יש לי רק שאלה אחת: מדוע אתה בוחר לראות רק את האיש שהשתמש בסידור שלו כדי לקחת לחם מפיהם של יהודים רעבים? מדוע אתה לא מביט ביהודים הרבים שהיו מוכנים לתת פיסת לחם אחרונה, רק כדי להתפלל בסידור? והאם לא ראוי שאנחנו נמשיך לעשות את מה שהם מסרו עליו את הנפש?”.
ב.
