בימים של בשורות קשות ואתגרים, המילים האלה שכתבה אורטל שיוביץ נראות לי מתאימות:
"לפני שנה בדיוק, נחשפתי דרך קבוצת הווטסאפ של סיון רהב מאיר למיזם מדהים שנקרא 'הנ"ך היומי בשנה'. בכל יום, מקבלים סיכום של שני פרקים מהנ"ך (הנביאים והכתובים, כלומר בלי חמשת חומרי התורה). בתוך שנה, כל משתתף זוכה לסיים את הנ"ך כולו.
אז הצטרפתי.
ההתחלה הייתה מוכרת, ספר יהושע, ואז ספר שופטים. אבל גם בדרך המוכרת הזו, זכיתי לראשונה להבחין בנופים שטרם שמתי לב אליהם קודם. ההלם הגדול שלי הגיע מהספרים אותם למדתי פחות, או לא למדתי בכלל:
פרקי התהילים שיצא לי לומר בעבר, התבהרו פתאום. המילים הגבוהות התכופפו אליי והכל קיבל אצלי סדר בראש. זה היה פשוט כמו לתת ביס מעץ הדעת. כך גם לגבי חמש המגילות. ואיוב. דניאל. ועזרא ונחמיה – תודה לכם, על הבינג' המטורף של חיי.
נפקחו לי העיניים. איך ייתכן שכל זה היה שלי, מאז ועד היום, אבל מעולם לא היה בחזקתי. כל כך הרבה ידע ששייך לנו ולא למדתי מעולם.
בתקופה הנוכחית, הלימוד הזה גם הכניס אותי לפרופורציות. אולי אפשר לקרוא לזה 'ראייה היסטורית רחבה', סביב כל מה שקורה לנו. הוא מילא אותי בציפיה לכך שנכונו לנו ימים טובים. שהגאולה, בעזרת השם, בוא תבוא. הרי אפשר לראות בעיניים איך נבואות הנחמה מתחילות להצטייר סביבנו ולהפוך ממילים ומנגינה, למציאות שאפשר לגעת בה.
אני מתמלאת גאווה לנוכח ההיסטוריה של העם שלנו. גאווה שלא התייאשנו, ושהקדוש ברוך הוא לא התייאש מאיתנו. שאנחנו ממשיכים לפעול ולחלום מאז חורבן בית שני ועד היום. שנפלנו, שוב ושוב, אבל מעולם לא הפסקנו לקום. וגם בימים בהם נראה לי שהרוע צובע את העולם בשלל גווניו הכהים, אני נזכרת שהיה רוע דומה לזה גם בעבר. והוא הפסיד במערכה ואנחנו קמנו, שוב ושוב. ולכן נקום מזה גם עכשיו, ולעולם לא נפסיק".
