אלה אותם אנשים. בדיוק אותם אנשים. זה כמעט בלתי נתפס. בתחילת פרשת "בשלח" הם הרי שרים את שירת הים. מהפה שלהם יוצאים פסוקים נפלאים כמו "ה' ימלוך לעולם ועד" או "מי כמוך באלים ה'". בהמשך הפרשה, מאותו פה ממש, יוצאות המילים הבאות: "מי ייתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר", וגם: "למה זה העלינו ממצרים?". איך מי שהרגע יצאו מעבדות לחירות, ושרו על כך בשמחה אדירה, טוענים כעת שמצרים הייתה "סיר בשר"? איך הם מעזים לומר שמשה ואהרון הולכים להמית אותם במדבר, ועדיף לחזור למצרים ולמות שם?
נראה שהתורה, בכוונה, לא מספרת לנו רק על הצד המרומם של הסיפור. היא מטיחה בנו בפרצוף את האמת, גם כשהיא לא נעימה: אדם יכול לצאת ממצרים, ורגע אחרי קריעת ים סוף להתעלם מהנס שקרה לו, לראות רק את מה שחסר ולהתלונן. אנחנו אלה שבוחרים במה להתמקד, אנחנו בוחרים בין "שירת הים" ל"תלונת הים". זה נכון לגבי אבות אבותינו, שם ביציאת מצרים, ונכון גם לגבינו, ברגע הזה ממש.
