זה אחד הטקסטים הכי עצובים וגם הכי מחזקים שנתקלתי בהם בתקופה הזו. לינור משה איבדה את בעלה רס"ר רועי משה, סגן מפקד צוות בתחנת כיבוי באר שבע, בקרבות גבורה ב-7.10. לינור מגדלת את ילדיהם דניאל והראל, ואת בתם גילי שנולדה אחרי שנפל. השבוע היא כתבה את המילים האלה שמחברות בין אלול והסליחות, להפטרות הנחמה שאנחנו קוראים כעת, לבין הפרשות והחגים:
"חודש אלול הגיע, כשאני נוסעת בכבישים אני רואה שהאדמה יבשה, כמו בכל הסרטונים משמחת תורה שבהם לא היה מספיק ירוק, ולא היה לכם איפה להסתתר. והיובש הזה, יחד עם התאריך שמתקרב, מזכיר לי אותך.
איך עשינו סליחות, וחגגנו בראש השנה, וצמנו בכיפור, ולא ידענו מה השם חותם לנו. מי לחיים ומי ולמוות. וכל כך חיכינו ל'אחרי החגים' ביחד, כשאני אהיה בשמירת היריון ואתה איתי בין המשמרות.
תמיד אני שואלת את עצמי מה היית אתה עושה אם זה היה הפוך, ואתה היית נשאר פה. ואני יודעת שגם אתה היית רואה הכול בעיניים של אמונה. הרי אין איך להסביר את מה שהעולם עובר מאז אותו יום. אז אני כמוך, נדבקת למקורות. לומדת תורה מתוך הספר הכחול שלך – כל שבת את הפרשה ואת ההפטרה, עם כל הפירושים והמדרשים.
וזה נותן לי אוויר. וזה מסביר לי מה קורה. שהכול מושגח ומדויק. הכול כתוב. מה שקרה כתוב, מה שקורה כתוב, ועיניי נשואות קדימה, למה שעוד יקרה, וכתוב. אני לא רק מאמינה. אני יודעת.
כל הלבבות השבורים של השנתיים האחרונות עוד יתאחו. למדתי לשלוט על הדמעות, בעיקר כשאני עם הילדים, עד שאני מגיעה לספרים הקדושים שלך ומתפללת מהם. מגיעה אליך. שם אני מרשה לעצמי לפרוק את כל העצב.
ואני לא מאמינה בקשר בלי שאלות. היחסים שלי עם אלוקים תמיד היו מיוחדים, עם מורכבות ועומק. כמו היחסים איתך.
ואני שואלת אותו תמיד מה הוא עושה עם כל הדמעות האלה שעם ישראל שפך כל השנים, ובמיוחד בשנתיים האלה. דמעות של דתיים, חילונים, מהעיר, מהקיבוץ. אם יש משהו שבאמת מאחד אותנו כעת זה אולי הדמעות. אבל אני יודעת, כי כתבת לי את זה בהקדשה בסידור הראשון שקנית לי, שהדמעות אף פעם לא הולכות ריקם. אז לא התייאשתי. לא התייאשנו. עד אחרי הנצח".
תודה, לינור. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
